כשהייתי בת 9, עברנו לגור בראשון לציון, בשכונה של בתים
פרטיים.
אחת השכנות הייתה אימא לילד בגילי, והכריחה אותו לקחת אותי
לבית ספר ביום הראשון שהתחלתי ללמוד.
הוא בא בבוקר, באיחור של 10 דקות, ואני הייתי עצבנית. כבר
תכננתי איך אני אצעק עליו בעדינות, אבל הכול השתנה ברגע שראיתי
אותו.
הוא עלה במדרגות לבית עם הראש למטה, וכובע לבן עם פס אדום
עליו, ואני ישבתי על הספסל בחוץ.
הוא הרים את הראש והושיט את ידו בשביל להגיד משהו ואז שנינו
נתקענו, לא מסוגלים לדבר, רק מסתכלים אחד על השני בחיוך.
מולי נעמד ילד מדהים ביופיו, שיער חום עם גוונים בלונדיים,
עיניים חומות דיי כהות, עור שזוף וחיוך... חיוך שאני לא אשכח
בחיים.
פתאום החתול שלי קפץ עליו ושנינו התעוררנו.
"נופניס מה אתה עושה?" שאלתי והורדתי את החתול ממנו.
"היי, אני... אני גיא." הוא אמר כשראשו חבוי באדמה.
"מ... מיה." אמרתי לבסוף כשראשי גם באדמה.
"מיה את עדיין פה?! את תאחרי לבית ספר!" צעקה אימא שלי מתוך
המטבח.
"אני מצטער שאיחרתי... אני תמיד מאחר. קשה לי לקום בבוקר." הוא
אמר תוך כדי שהלכנו.
"זה בסדר... גם ככה לא הייתי מוכנה. יצאתי בדיוק דקה לפני
שבאת."
"השעון שלי אף פעם לא מעיר אותי, אני צריך שאימא שלי תצעק עליי
איזה 10 דקות עד שאני קם."
"אם אתה רוצה... אני יכולה להתקשר בבוקר. זאת אומרת בשביל
להעיר אותך... ככה הייתי עושה לחברה שלי מבית הספר הקודם."
"באמת?! ווווייי זה יהיה אחלה! אני אתן לך את המספר שלי בבית
ספר... דרך אגב באיזה כיתה את?"
"ד 2 ואתה?"
"גם. אף אחד לא יושב לידי ולא הייתי רוצה שתשבי לבד אז אם את
רוצה, כאילו רק אם בא לך... את יכולה לשבת לידי."
"תודה."
"מאיפה עברתם?"
"נתניה."
"אהה... ו... יש לך שם חבר?"
"לא. ולך?"
"לא, אין לי חברה בנתניה."
צחקתי קצת וניסחתי את השאלה מחדש.
"לא," הוא אמר, ונראה כאילו הוא רוצה להמשיך להגיד משהו, אבל
הוא מתבייש.
כשהגענו לכיתה חבר שלו ישב בשולחן שלו, והוא העיף אותו משם
ביחד עם התיק שלו.
"בבוקר הוא תמיד מתיישב פה בשביל לנוח עד שהוא יגיע לשולחן
שלו... עצלן!" הוא צעק עם לחיים סמוקות מבושה.

בחודשים שעברו אחרי זה גיא ואני התקרבנו.
כל בוקר הייתי מעירה אותו, והיינו הולכים ביחד.
לא הייתה כמעט דקה בבית ספר שלא היינו ביחד.
וגם אחרי הצהריים היינו נפגשים, אבל לא כ"כ הרבה כמו שרצינו...


"מיה, יש לך פה אורח!" צעקה אימא שלי.
"שיעלה למעלה!" צרחתי מהחדר שלי.
החזקתי את אלבום התמונות והמשכתי להסתכל, ופתאום גיא נכנס
פנימה. ישר הפלתי את האלבום מהידיים שלי והוא נסגר. חייכתי,
כאילו כלום לא קרה.
"היי! מה קורה?" שאלתי.
"בסדר, מה איתך?"
"הכול טוב. מה אתה עושה פה?"
"אם את לא רוצה אותי פה אני אלך..."
"אני לא אמרתי שאני לא רוצה אותך, אני פשוט שאלתי מה אתה עושה
פה, כי אתה אף פעם לא היית אצלי..."
"אהה... פשוט באתי לומר לך משהו."
"מה רצית לומר לי?"
"תראי אהה... מיה... רציתי... קחי." הוא אמר, והושיט את ידו עם
כלנית, שכבר הייתה מתה.
"תודה." אמרתי וחייכתי אליו.
לא אמרתי לו שהכלנית כבר נבלה.
"היא יפה... אני אשמור אותה," אמרתי ושמתי אותה על השידה.
"חשבתי ש... אולי... תרצי להיות חברה שלי." הוא אמר עם מבט
מבויש בעיניו, ראשו באדמה ולחייו אדומות.
"כן." אמרתי ונעמדתי בדיוק כמוהו.
לא אמרנו מילה, בטח מרוב הבושה.
וככה עמדנו לפחות דקה, עד שהוא צחק עליי על איך שהפלתי את
האלבום כשהוא נכנס.

                               

יום אחד הלכנו לגן שעשועים וגיא דחף אותי בנדנדה.
"את קלה כמו נוצה." הוא אמר וצחק.
"דיי..." אמרתי בקול עדין.
"אני לא צוחק עלייך..."
"זה נשמע כאילו כן."
הוא עצר פתאום את הנדנדה והתיישב על הברכיים מולי.
"אני אוהב אותך." הוא אמר.
"גם אני אותך."
הוא התקרב אליי קצת ואמר לי: "אם אמרנו את זה אז... צריך עכשיו
להתנשק."
"למה?"
"כי ככה זה אצל המבוגרים."
"אבל אנחנו לא מבוגרים, אנחנו ילדים."
"יום אחד נהייה מבוגרים."
"יש לנו עוד זמן עד אז..."
"אני לא רוצה לגדול, אבל אני רוצה לנשק אותך."
"כמה זמן?"
"חמש שניות."
"טוב." אמרתי בהסכמה. הוא חייך אליי ונישק אותי על שפתיי.
ספרנו עד חמש בלב והתרחקנו.
"אנחנו לא מבוגרים עכשיו, נכון?" הוא שאל.
"לא, אנחנו ילדים, תמיד נהייה ילדים."
"יופי, כי זה מגעיל אותי להיות מבוגר." הוא אמר וצחקנו.

                                     

"מיה אולי נחסוך ביחד כסף ונקנה אוהל? נשים אותו בחצר שלי, או
שלך, ונוכל לשבת שם בלי שיפריעו לנו? כי אנחנו לא יכולים לבנות
בית על העץ וזה לא כיף ככה..." גיא שאל אותי.
"אתה יודע כמה זה עולה?"
"לא. אבל יש לי קצת כסף... 75 ש"ח ו-30 אגורות. כמה לך?"
"100 ש"ח..." אמרתי.
הלכנו ביחד וקנינו לנו אוהל מיוחד.
לקח להורים שלי אחר צהריים שלם לשים אותו בחצר, וכשהם סיימו
נכנסו פנימה, וישבנו עם פנס.
לקחתי את הכלנית שהוא נתן לי, כשהוא הציע לי חברות, והדבקתי
אותה לאוהל, ועשינו ליד זה שלט:
גיא + מיה = אהבה לנצח נצחים.

                                   

יום אחד, כששכבנו על המיטה שלו, הוא בא אליי ביציאה מוזרה. "את
לא תאמיני מה חלמתי אתמול!" הוא צעק וקפץ מהמיטה.
"נו תספר לי..." אמרתי, רגועה יותר ממנו.
"חלמתי שתפסתי לך את היד, ועלינו לגג שלך, ופתאום הצלחנו לעוף.
עפנו מעל הבית שלך, מעל הבית שלי... מעל הבתים של כולם.
התיישבנו על ענן ואכלנו את העננים האחרים, היה להם טעם של
מסטיק, ככה את אמרת." הוא עצר לרגע וחייך את החיוך הבלתי נשכח
שלו והמשיך באותה התלהבות שהוא התחיל לספר את החלום שלו, כאילו
עכשיו קורה מה שהוא חלם.
"ואז עפנו מעל הים והתיישבנו על המים ופשוט דיברנו."
"זהו?" שאלתי.
"כן. ואז התעוררתי." הוא אמר והמשיך לחייך.
לא אמרתי לו כלום, רק חייכתי, חיוך קטן, קצת מאולץ.
"למה את לא מתלהבת מהחלום? הוא חלום יפה..."
"אבל הוא רק חלום." אמרתי.
"אז?" הוא שאל בחוסר הבנה.
"מה אז? זה חלום, זה לא משהו שיתגשם יום אחד."
"לכי תדעי..."
"גיא, אתה באמת חושב שיום אחד אנחנו נעוף ונשב לנו על ענן?"
"אני לא יודע."
"אתה משוגע!"
"אני לא! את משוגעת! זה כיף לחלום, לחשוב באותו רגע שאת יכולה
לעשות הכול! אז אולי זה לא ייקרה, אבל לפחות באיזה מקום בחיים
תוכלי לחיות כמו שאת רוצה, להרגיש אושר, לעשות דברים שאי אפשר
לעשות בחיי היום יום..."
"אבל זה חלום! ואושר אני מרגישה איתך..."
"אבל למה את לא חולמת?"
"בטח שאני חולמת. אני פשוט לא מנסה לזכור אותם, או לספר אותם,
כי זה מיותר." אמרתי.
"למה מיותר?"
"גיא! זה חלום! זה רק חלום!"
"מיה, פעם אחת תירגעי. בואי איתי לדשא, נשכב שם ותסגרי את
העיניים ותני למחשבות שלך לתפוס חיים משל עצמן, לעוף אל על,
לחלום!"
"גיא אני לא באה איתך לשום דשא, ולא עפה אל על, אלא אם כן זה
במטוס!"
"מיה... זה כיף לחלום, להרגיש שאת שולטת בכל, לקבל את כל מה
שאת רוצה, אפילו רק לחמש דקות, ואז שזה ייעלם אבל זה כיף..."
"טוב... בוא לדשא..." אמרתי ולקחתי את ידו.
באותו יום גיא הכיר לי עולם חדש, עולם שתמיד היה קיים, אבל אף
פעם לא טרחתי להיכנס אליו.

                                     

השנים עברו ועשו את שלהן ואני התבגרתי במשך השנים אבל גיא נשאר
מאחור, כמו ילד קטן שלא מסכים להתבגר.
"בן כמה אתה גיא?" שאלתי אותו.
"מה בן כמה אני?!"
"תענה לי..."
"בן 14, בדיוק כמו שאת."
"אז למה אתה לא מתבגר כבר למען השם?!"
"סליחה?! למה אני לא מתבגר?!"
"כן! למה אתה לא מתבגר?! למה אתה תמיד מתנהג כמו ילד קטן? למה
אתה תמיד חושב שאתה רק בן חמש וככה גם מתנהג?!"
"כי ככה אני אוהב להתנהג, כמו ילד..."
"אתה כבר לא ילד... יש בך עוד ילדות, והיא תישאר עד שהצבא יעיף
את זה ממך אבל אתה צריך להראות קצת בגרות!"
"למה את חייבת להרוס הכול?! למה את חייבת לגרום לי להתבגר?! את
לא מבינה שאני לא רוצה להתבגר? אני לא רוצה להרגיש כעס, כאב,
קנאה כשאת עם מישהו אחר... אני לא רוצה לבכות בגללך... את לא
מבינה שכל מה שאני מרגיש עכשיו זה אהבה כלפייך? שזה כל מה שאני
רוצה להרגיש לנצח?"
"אני לא אגרום לך לבכות, בחיים!"
"איך את יודעת? איזה הבטחה יש לך בשבילי שבחיים אני לא אבכה
בגללך?"
"אין לי. אבל ככה זה החיים גיא, לא הכול מושלם."
"לא אצל ילדים..."
"אתה לא פיטר פן, לא תישאר ילד לנצח. אתה חייב להתבגר, לראות
שלא הכול מושלם בחיים. ואני איתך פה, לצידך, תמיד לצידך, אני
תמיד אוהב אותך."
"את מבטיחה?"
"אני מבטיחה!" אמרתי בשקט.
הוא לקח את ידיי בידיו והתקרב אליי.
ידענו מה הולך לקרות, אבל לא ממש נלחצנו מזה.
"אני רוצה לנשק אותך, אבל לא כמו פעם כשהיינו ילדים." הוא
אמר.
"גם אני רוצה. אבל אתה לא מפחד שזה יראה שאתה מבוגר עכשיו?"
"אם את מתבגרת ביחד איתי, אז אני לא פוחד, וונדי שלי..." הוא
אמר, וחייך אליי את החיוך השובב שלו.
"תמיד אתה עם כובע!" צחקתי ונתתי לו מכה על קצה הכובע.
"אל תשני נושא..." הוא אמר בשקט, והתקרב אליי.
חייכנו אחד לשני, והסתכלתי לו על השפתיים, ולא היה משהו אחר
בעולם שרציתי באותו רגע, חוץ מלנשק את השפתיים היפות שלו.
ובין רגע כבר התנשקנו, נשיקה קטנה, עדינה ורכה.
ואחרי הנשיקה גיא התבגר, הוא כבר לא פחד ממה שהוא ירגיש או לא
ירגיש.
הוא ידע שאני לצידו לנצח אז הוא כבר לא פחד מכלום.

                                       

כמה שנים אחרי כבר הרגשנו כמו בוגרים.
אבל לפעמים בכל זאת היינו מתנהגים כמו ילדים, רק בשביל הכיף.
"את זוכרת את הימים שהיינו יושבים בתוך האוהל?" הוא שאל עם
צחוק בחיוך שלו.
"איך אני אי פעם אוכל לשכוח? הדבקתי לשם את הכלנית שהבאת לי,
כשהצעת לי חברות. היא כבר נבלה כשהבאת לי אותה, ולא היה לי
נעים להגיד לך... טיפשון! אתה לא יודע שכלניות מתות כשקוטפים
אותן?" שאלתי.
"כן אבל זה היה יפה..."
הורדתי את הנעליים שלבשתי, והוא לא הבין מה אני עושה.
"מה יש לך? את עוד לא בבית!"
"אני יודעת. בוא נעשה תחרות. נראה מי הראשון שיגיע לאוהל."
"את מטורפת!"
"אולי, אבל אתה בכל זאת אוהב אותי... תתכונן... צא!" צרחתי תוך
שנייה, כי ידעתי שהוא לא מוכן.
רצתי מהר, כמו שבחיים שלי לא רצתי.
לרגע רציתי להשיג אותו, ואני אפילו לא יודעת למה.
הוא תפס אותי כשהגעתי לאוהל, ונפלנו לתוכו מחובקים.
התנשפנו במשך כמה דקות ורק חייכנו אחד לשני.
היינו מאושרים ביחד, תמיד היינו מחייכים כשהיינו ביחד, לבד,
ללא אף אחד אחר איתנו.
"יש לך חיוך שאני בחיים לא אשכח, פיטר פן שלי." אמרתי בקול
רך.
"ולך יש את הפנים הכי מדהימות שאי פעם ראיתי, וונדי."
המשכנו לחייך אחד לשני עם מבט אוהב בפנים.
וכמו בפעם הקודמת, שידענו שהולכים להתנשק, גם ידענו עכשיו מה
הולך לקרות.
"את מפחדת?" הוא שאל בדאגה.
"לא יודעת. זה קצת מלחיץ אותי."
"מיה, זה לא סתם סקס... בשבילנו זה באמת אהבה. אנחנו ביחד כבר
הרבה זמן, ומה שיש לנו זה לנצח, זה לא ייגמר בחיים!"
"אתה בטוח, פיטר פן?" שאלתי עם דמעה קטנה בעיניי.
"כן." הוא אמר ונישק אותי בעדינות רבה.
הוא חיבק אותי חזק ולחש לי בתוך האוזן: "עכשיו העולם רק שלנו,
ואין עוד אף אחד בעולם הזה חוץ מאיתנו."
וכמו שהוא אמר, כך גם הרגשתי.
הרגשתי שאנחנו מרחפים לעולם אחר, יושבים על איזה חוף מדהים
ביופיו שריק מאנשים.
העולם היה שלנו לאותו לילה, ואנחנו אהבנו את המחשבה הזאת.
עשינו אהבה בתוך העולם הפרטי שלנו, עולם שרק אנחנו הבנו, עולם
שהיה ויהיה שייך לנו לעולמים.
ועכשיו נכנסנו לעולם אחר לגמרי, עולם שבו פיטר פן וונדי כבר לא
ילדים, אלא מבוגרים. אבל בליבנו תמיד נהייה פיטר פן וונדי,
הילדים הנצחיים.

                                     

לא תמיד היינו עושים סקס בטוח, כי ידענו שלאף אחד מאיתנו אין
מחלות, ולא דאגנו שאני אכנס להיריון. אבל כנראה שהיינו צריכים
לדאוג, כי אחרי כמה חודשים המחזור שלי הפסיק.
אני לא רציתי להדאיג את גיא בלי להיות בטוחה. אז בהתחלה עשיתי
בדיקת היריון ביתית.
כשהתשובה הייתה חיובית התקשרתי לגיא לספר לו.
"הבדיקות האלה לא מדויקות ב-100%, עדיף שנלך לגינקולוג. אני
אשיג טלפון של גינקולוג בהוד השרון ואני אקבע לך תור."
"ו..." התחלתי לומר והוא קטע אותי.
"ואני אבוא איתך, אני לא אתן לך ללכת לבד. אמרתי לך שאני תמיד
אהיה לצידך. ת-מ-י-ד-!"
"תודה..." אמרתי.
"אין לך על מה להודות לי, זה גם אשמתי מה שקרה."
יום לפני הפגישה הייתי מאוד מתוחה, ולא רציתי ללכת לישון, אז
גיא בא אליי ושכב לצידי כל הלילה, וליטף אותי עד שנרדמתי.
במשרד של הרופא לא חיכו לנו בשורות טובות, או לפחות ככה אני
חשבתי...
הרופא אמר לי שאני בהיריון בשבוע החמישי.
הוא הציע לנו כמה אופציות, ואמר לנו שנחזור אליו כשנחליט מה
לעשות. אני כבר הייתי סגורה על ההפלה, ודיברתי על זה עם גיא
אבל גיא לא היה מוכן.
"את לא מבינה מיה??? זה הפרי שלנו!!! פרי אהבתנו!!!"
"גיא, מה אתה מזיין לי בשכל לגבי פרי אהבה?! אנחנו בני 17 למען
השם!!!" צעקתי והתחלתי לבכות.
"אל תבכי יפה שלי... אם תהייה לי ילדה יפה כמוך, אני אהיה הבן
אדם הכי מושלם. ואם יהיה לי ילד עם אופי כמו שלך... אני אהיה
בשמיים!"
"אם ואם ואם ואם ואם... גיא... בבקשה תבין שאנחנו בני 17 ולא
בני 20 ו... אין דבר כזה פרי אהבה בשבילנו, יש פרי הטעות שלנו,
ואני לא רוצה ילדה שתיראה כמוני או ילד עם האופי שלי!!! אני
רוצה שזה ייעלם!!! אני לא רוצה את זה בתוכי!!! אני בעצמי
ילדה...!"
"את לא ילדה, את אישה מכל הבחינות..."
"אבל אני בת 17 גיא, תבין את זה בבקשה." אמרתי כשאני מתייפחת
מבכי.
הוא חיבק אותי חזק ואז התרחק קצת.
היה לו חיוך מוזר על השפתיים, הוא שם את ידו על בטני ואמר: "את
לא מבינה שברגע זה ממש נוצרים חיים בתוכך? איך את אומרת שאת
רוצה לקחת לו או לה את החיים?"
"גיא... אני לא מוכנה לילד... עם איזה כסף נגדל אותו? באיזה
בית? מי יקבל אותו?! ההורים שלנו ידחו אותנו, זה לא חיים שילד
צריך לקבל..."
"חיים שלי, תביני משהו, ילד ממך זה הדבר הכי נפלא שאני אוכל
לקבל... עד שתלדי אותו תהיי כבר בת 18. ההורים שלנו יעזרו לנו
כי את ואני זה לא סתם עוד זוג, אנחנו ביחד כבר הרבה זמן,
ההורים שלנו יודעים את זה ואוהבים אותנו ביחד... הם יקבלו את
הילד שלנו."
"גיא... אני רק בת 17 למה אתה לא מבין את זה?!"
"למה את לא מבינה שילד ממך זה דבר מקסים?!"
"כי אני לא מסוגלת לעכל את זה..."
"מתוקה שלי, זה יהיה שלנו, רק שלנו, ההוכחה לאהבה שלנו...
האהבה שלנו, הילד שלנו..." הוא אמר וליטף את בטני.
"אתה כבר לא ילד, פיטר פן נעלם..."
"אני לא, אני רוצה ילד משלנו, פיטר פן משלנו. אפילו אם זה
עכשיו וזה מוקדם, אם זה בא עכשיו, אז זה סימן שזה צריך לבוא
עכשיו ולא אח"כ..." הוא אמר.
"אני כ"כ מפחדת גיא..." לחשתי כשאני בוכה בין זרועותיו.
"אין לך מה לפחד, אני לא אעזוב אותך, אני תמיד לצידך, בחיים
אני לא אעזוב אותך."
"למרות כל הפחד, אני לא מוכנה לעשות כלום בשביל לאבד אותו...
אני יותר מדי מפחדת, מכל אפשרות שיכולה לצאת מזה..."
"אל תפחדי, אני לצידך, תמיד אני אהיה לצידך."
"גיא אל תשאיר אותי לבד, אל תיתן לי לישון לבד."
"בואי נלך לישון באוהל."
הוא לקח את ידי וליטף אותה כל הדרך עד האוהל.
הוא הרים לי את החלק העליון, בשביל שאני אכנס, ונכנס אחרי
וניגב את דמעותיי.
"די מיה אל תבכי, זה יהיה בסדר, אני לצידך." הוא אמר ברוגע.
"אני יודעת..." אמרתי בהסכמה, ונתתי לעצמי להירדם בתוך
זרועותיו.
והוא רק שכב לצידי כל הלילה, מחבק אותי ורק מסתכל עליי, דואג
לי ומבין אותי.
הוא היה מדהים! אף אחד אחר בגילו לא היה מצליח להבין אותי ואת
מה שעובר עליי, אבל הוא כן.
"אתה כבר לא פיטר פן גיא, התבגרת." אמרתי לו כשקמתי לאחר כמה
שעות.
"התבגרתי, אבל פיטר פן תמיד יהיה בליבי, חלק ממני.
את תראי שגם כשנהיה בני שמונים, אני עדיין אהיה ילד, אני אהיה
צעיר לנצח וגם את."
"ואיך אתה בטוח בכל זה?"
"כי האהבה שלנו היא לנצח, גם לעולם הבא ולגלגול הבא. והאהבה
שלנו היא מה שגורמת לנו להיות צעירים ולהתנהג ככה."
"מה הייתי עושה בלעדייך גיא?" שאלתי והתחלתי שוב לבכות.
"בחיים לא תצטרכי לדעת, כי אני תמיד אהיה לצידך..." הוא אמר
ברוגע כאילו הוא בטוח בזה.

                                       

חודש אח"כ כבר תכננו להגיד להורים שלנו על מה שקרה, אבל אני
נלחצתי מזה כ"כ, הוא עוד היה יחסית רגוע.
"אל תדאגי, הם יקבלו אותו ואותנו."
"אבל איך?! אנחנו הילדים הקטנים שלהם."
"גם בפיטר פן הם קיבלו את הילדים אחרי שהם ברחו, אז גם פה הם
יקבלו אותנו." הוא אמר בצחוק בשביל להרגיע אותי.
"טוב... אתה בא לפה?" שאלתי.
"כן אני עכשיו יוצא. תירגעי קצת מיוש אני כבר בא. ביי."
נכנסתי להתקלח עד שהוא יבוא, והשארתי את הדלת פתוחה בשביל שאני
אשמע אותו. ידעתי שההורים שלי צריכים לבוא בעוד כמה שעות, אז
לא פחדתי.
אבל כשנכנסתי למקלחת התחלתי לפחד.
פתאום הרגשתי כאילו מישהו נתן לי בעיטה חזקה בבטן, והתחיל לרדת
לי דם.
הייתי המומה, כשהסתכלתי על הרצפה וראיתי המון דם, המראה של זה
הפחיד אותי.
"מיה איפה את?" שמעתי את גיא צורח.
אבל לא יכולתי לענות.
התעלפתי בתוך שניות ונפלתי במכה חזקה.


...................צפו להמשך, אהבת ילדות חלק
2...............