כשיצאתי לרוץ ביום כיפור בשש בבוקר באמת הופתעתי מעצמי שאני
קמתי, אפילו הציפורים הופתעו לגלות שיש מטורף שקם בשעה כזאת
לרוץ, עד שהם עפו בבהלה מהרחוב כשפתחתי את השער.
בכל זאת, הרגשתי שאני חייב את זה לעצמי. יש אנשים שצמים, יש
כאלה שהולכים לבית כנסת, אז אני החלטתי לרוץ. היה מאוד כיף שלא
הייתה אף מכונית על הכביש ובהתחלה זה היה רק אני והציפורים,
שנראה לי זה היום האהוב עליהם בשנה. הרבה זמן לא רצתי ואני
בכלל לא בכושר, וידעתי שהולך לכאוב לי, אבל מבחינתי זה כל כך
סמלי להרגיש את הכאבים בריצה, כי אלה הכאבים שהכאבת לעצמך
ולאחרים במשך השנה החולפת.
במהלך הריצה עלו לי כל המחשבות לראש של מה שעברתי השנה, וזה
תמיד מדהים לגלות כמה שינויים עברו עלי, אבל ככה זה תמיד
כשמסתכלים במבט לאחור.
מהר מאוד כבר כאבו לי הרגלים וישר הבנתי שזה הדבר הבסיסי ביותר
לריצה, והסקתי מזה שזהו הכאב העצמי שלי ואני צריך לדעת קודם כל
לסלוח לעצמי על הכל, וזה הדבר הבסיסי והחשוב ביותר שהיה
מבחינתי. הרגלים - הן הובילו אותי.
לאחר ריצה ממושכת הנשימה שלי הכבידה מאוד, עד לא מזמן הייתי
מעשן והרגשתי איך כל החרא הזה יוצא ממני ואני מתנקה ממנו,
מהפוזה, החברתיות, הכסף, הריח, חוסר ייחודיות. הבנתי כמה זה
סתמי ומיותר. יחד עם הנשימה הכבדה הגב התחיל לכאוב והרגשתי
כאילו "תקעו לי סכין בגב", ונזכרתי לכמה אנשים שהם חברים שלי
תקעתי סכין בגב וזה מאוד כאב לי ובצדק.
אני כבר הרגשתי שאני לא יכול וכמעט כל הגוף כאב לי, החל הכאב
המעצבן הזה בצד, כן זה שמתחת לצלעות ואיך שזה התחיל חשבתי
עלייך והבנתי. הבנתי כמה כאב הכאבתי לך, כמה אני מצטער שאני
אוהב אותך ולא הרפתי לרגע, ולכן למרות הכאב המשכתי לרוץ, כי לא
רציתי להרפות גם עכשיו. חשבתי באותו רגע כמה אני רוצה שיכאב לך
על הכאב שלי, סתם שתביני איך זה מרגיש.
אחרי לבטים ותהיות הפסקתי לרוץ בתחושה לא טובה, כי הרגשתי
שמשהו עדיין חסר לי, אבל הגוף פשוט לא איפשר לי להמשיך והיה
חוסר איזון בין הגוף לנפש. הלכתי הרבה. הרבה מאוד. חשבתי על כל
הדרך הזאת שעברתי, דרך החיים שעברתי במשך השנה.
הגרון שלי התייבש והייתי מאוד צמא, כמה סמלי? הצימאון לאהבה
שהיה לי כמו בשיר הזה של ברי, כך הרגשתי, אני צריך אהבה כמו
שאני צריך מים. אין דבר טבעי יותר ממים - האהבה.
סימנתי את דרכי חזרה, כי ידעתי שאני הולך כדי לחזור ולא שכחתי
את דרכי, ולעולם לא אשכח.
חזרתי הביתה אחרי שעתיים ורבע, הילדים הקטנים חזרו לכביש וזה
היה נראה כמו עוד יום כיפור.
הגעתי מזיע הביתה. ואבא הכין את ארוחת הבוקר, היא הייתה כל כך
טעימה!