אני לא אדם דתי. מעולם לא הייתי. לא הייתה בי אמונה באלוהים,
או כל סוג אחר של כוח עליון שמשגיח עלינו. אנשים מאמינים תמיד
נראו לי כעיוורים. פחדנים, שלא מסוגלים לקבל את העובדה שאנחנו
כאן לבד בעולם, ותולים תקוות בישות שהמציאו לעצמם.
יעל, לעומת זאת, האמינה באלוהים. היא לא הייתה דתייה בשום
אופן, לא שמרה על כשרות או שבת, אבל היא האמינה. היא תמיד הלכה
עם שרשרת שמגן דויד תלוי עליה על צווארה. היא הסבירה לי שלא
נראה לה שלאלוהים אכפת אם אדם לובש צלב, מגן דויד, או סהר, אבל
אדם זקוק לסמל כלשהו כדי לבטא את הקשר בינו לבין אלוהים,
ובמקרה שלנו, היהודים, בחרנו במגן דויד.
היא גם נהגה להתפלל. כשאימה גססה, הגידול הסרטני בגופה אוכל
אותה באיטיות ובאכזריות, יעל נהגה כל ערב לכרוע מול מיטתה,
להרכין את ראשה על ידיה, ולהתפלל. לפעמים היא כרעה כך שעה
שלמה, עיניה עצומות, שפתיה זזות ברכות, מתפללת. נהגתי לעמוד
בפתח הדלת, ולהסתכל עליה. התפילות שלה עוררו בי כעס. רציתי
לטלטל אותה, לצעוק עליה איך היא חושבת שזה אפשרי שהאלוהים שלה
יעמוד בצד ויצפה במלחמות, מגיפות, רעב, וכל כך הרבה סבל בעולם,
ובכל זאת יהיה מספיק קשוב כדי להציל את חייה של אימה. לא אמרתי
דבר. במקום חיכיתי עד שתסיים את תפילתה ותיפרד מאימה, ואז
חיבקתי אותה חזק, מנסה לתת לה כוח, והחזרתי אותה הבייתה.
כשאימה נפטרה, לא היה ביעל שום כעס, שום האשמות כלפי האלוהים
שסירב לעזור לה. היא רק בכתה בשקט, והתפללה למען נשמתה של
אימה, מקווה שהיא במקום טוב יותר.
האמונה שלה הייתה טהורה, תמימה ויפיפייה. קינאתי בה ואהבתי
אותה על כך.

לפני שבוע התפללתי בפעם הראשונה בחיי.
נסיבות הפיצוץ לא חשובות. רק אגיד שיעל נשארה מאחוריי כשהלכתי
לקנות שתייה בקיוסק של התחנה המרכזית, וכשהצלחתי לקום לאחר שגל
ההדף הפיל אותי לקרקע, מייד ראיתי אותה, מוטלת על המדרכה ולא
זזה. עשרות המטרים שהפרידו בנינו נראו לי כמו אלפי קילומטרים.
רצתי אליה וכרעתי לידה, ואז הבנתי באימה שאין לי מושג מה
לעשות. היא כולה הייתה מכוסה חתכים וחבורות. עורה היה לוהט.
בבטנה היה פצע גדול, שדימם במהירות. לקחתי את ידה בידי ודיברתי
אליה, התחננתי אליה שתענה לי, שתקום, שתחייה.
יעל לא ענתה. מסביבי שכבו עוד מספר פצועים, אולי הרוגים, אבל
בעיניי הם היו בלתי נראים.
המשכתי לדבר אל יעל. הרגשתי כל כך נואש, כל כך טיפש, כל כך חסר
תועלת.
לפתע הגיח מאחוריי חייל במדים עם תיק גדול, דחף אותי הצידה
בגסות, וכרע ליד יעל במקום בו אני הייתי שנייה לפני כן. רציתי
למחות, אבל אז ראיתי שהוא מוציא תחבושות וציוד רפואי אחר
מהתיק, ומתחיל לטפל בה. פרמדיק. היה באזור במקרה, כנראה. ישבתי
שם בחוסר אונים, מסתכל עליו עושה את עבודתו, ולבסוף שאלתי אותו
אם יש משהו שאני יכול לעשות. החייל עצר לרגע, הסתובב אליי
והסתכל לי בעיניים. היה לו את המבט הכי רציני שראיתי מעולם.
"תתפלל." הוא אמר.
להתפלל? אני? המחשבה הזאת נראתה לי מגוחכת. אני לא מתפלל. אין
לי אל מי להתפלל...  אני חושב. אבל אז הבטתי שוב ביעל. היא
שכבה שם, שקטה, נראית כמו מלאך גוסס. לא יכולתי שלא לעשות את
זה בשבילה.
בזווית העין ראיתי פתאום את השרשרת של יעל, מונחת על הרצפה
לידה. מגן הדוד הזהוב היה מוכתם בדמה. לקחתי אותו, ובידי
השנייה עוד החזקתי את ידה של יעל, ואז הרגשתי משהו. תחושה שקשה
להעביר אותה במילים, מין הרגשה של מישהו שמקשיב לך, שמישהו
מצפה ממך למשהו.
הבטתי למעלה, אל השמיים, כי שם תמיד אומרים שאלוהים יושב,
והתחושה הזאת התעצמה. בראשי התחלתי לנסות ולנסח את המילים, את
התפילה הראשונה שלי. כולנו מבקשים לעצמנו דברים לפעמים, כולנו
חושבים מחשבות כמו "בבקשה אלוהים אם רק תעשה שאני אצליח במבחן
הזה אני מבטיח שאני אהיה ילד טוב", אבל זאת לא באמת תפילה. זה
סתם שכנוע עצמי. מה שנקרא באנגלית wishful thinking. באותם
רגעים, אני באמת התפללתי. ככל שנזכרתי בעוד רגעים שלי עם יעל,
וכמה שאני אוהב אותה, התחושה הזאת בגוף שלי התעצמה. אני
האמנתי, האמנתי באמת ובתמים שיש שם מישהו למעלה. שיש מישהו
ששומע אותי, ומבין, ויש לו את הכוח להציל את יעל, ואם אני רק
ארצה מספיק, ואתפלל מספיק חזק, יעל תחייה.
אז ישבתי שם, לידה, והתפללתי. ובכיתי, והתפללתי. והחזקתי את
המגן דוד בידי כל כך חזק עד שקצותיו חדרו לעור של ידי, והחזקתי
את ידה, והתפללתי.
בינתיים כבר הגיעו אמבולנסים למקום וחובשים התחילו לטפל בה
ובשאר הפצועים באזור. יעל הועלתה על אלונקה ואז על אמבולנס.
החובשים לא הרשו לי לעלות על האמבולנס ביחד איתה, הם דרשו שאני
אשאר בשטח ואקבל טיפול ראשוני בעצמי, (מסתבר שנפצעתי קצת
בעצמי, למרות שבכלל לא שמתי לב) אבל הפרמדיק שטיפל בה אמר שהיא
אמנם איבדה הרבה דם, אבל הם הצליחו לייצב אותה, והיא תהיה
בסדר.
כשהאמבולנס עזב, אני נשארתי שם, עומד בין גופות, שוטרים,
והריסות, והסתכלתי שוב אל השמיים, אל האלוהים הרחום והחנון
והחזק שלי, וסיימתי את התפילה במילה אחת - "תודה".
יעל נפטרה בבית החולים כשלוש שעות מאוחר יותר.
אני לעולם לא אתפלל שוב.