אבי ירושלמי היה פקח החנייה הכי מאנייק בתל-אביב. כל כך מאנייק
שאפילו בזמן הצפירה ביום הזיכרון כשכולם עמדו, הוא נתן לאנשים
דוחות על חנייה מבלי שהם יכלו לעשות שום דבר.
אבי עבד בעיקר באזור צפון העיר. כינו אותו "פקח יום הדין"
ובעקרון הוא גם היה אחראי לנפילת המכירות באזור מפני שהלקוחות
פחדו להגיע לשם ולקבל דו"ח.
בשלב מסוים כשאבי הפך למטרד רציני, פנו בעלי החנויות אל ראש
העיר ובקשו ממנו להרגיע את אבי. אבל ראש העיר סירב, רק שבוע
לפני זה הוא קיבל 4 דוחות חנייה מאבי והוא בכלל ראש העיר.
אבל לא תמיד אבי היה כזה רשע, היו תקופות כשהוא היה עוד פקח
צעיר וטרי. תקופות בהן הוא לא היה נותן דוחות לרכבים עליהם היה
שלט "תינוק באוטו" או רכבים משנתון ישן. הוא ידע שלמי שידו
איננה משגת רכב חדש מן הסתם שהוא סטודנט או סתם תפרן.
הוא בעיקר נהנה ללכת ברחוב וליהנות ממראה העיר המתעוררת כל
בוקר. הוא אהב לנשום את ריח הלחמניות הטריות של חנויות המכולת
וגם להסתכל על תלמידות התיכון החינניות שעברו לידו בדרך
ללימודים. היו לו גם הרבה חברים ושניים טובים במיוחד: סמי הנהג
של הזבל וראובן ממחלקת המים. כל סופשבוע היו נפגשים השלושה אצל
חמי (מהסלוגנים) ומריצים חוויות מהשבוע.
אבל אז, בדיוק כשכל הדברים החלו להראות טוב מתמיד ואבי היה
מועמד לקבלת דרגת "פקח פיקח" (שניתן לפקחים בעלי אוריינטציה
אנושית טובה) העסק התחיל להידרדר.
בהתחלה פיטרו את סמי, ככה סתם. אמרו שיש קיצוצים למרות שהייתה
לו קביעות. אבי התעצבן מהיחס המשפיל שהחבר שלו קיבל וזה בעצם
מה שהביא אותו לדפוק דוחות לכל המנהלים במחלקת תברואה. זו
הייתה הפעם הראשונה שאבי נתן דו"ח לחבר עירייה.
שבועיים אחר כך פיטרו מחצית מעובדי מחלקת המים בגלל הבצורת
באותה שנה. אבי התעצבן כפליים ודפק דוחות חנייה לכל רכב של
המחלקה באותו יום.
הבוס של אבי שקראו לו מומי האשכנזי או בקיצור "רחל" ראה שאבי
מתחיל לעבור לפסים אישיים ולכן החליט להעביר אותו קצת למקום
שקט עד שהעניינים יירגעו. אבי בילה את החודשיים הבאים באזור
שקט בהרצליה (הוא הושאל מהעירייה)  והתמקד בעיקר במתן דוחות
לכל בעלי הג'יפים שחתכו דרך הים.
אחרי שאבי חזר לתל אביב העניינים התחילו להסתבך באמת. בהתחלה
החזירו את הסנדלים ומיד אחר כך הגיע פסק הדין מבית המשפט המורה
להוריד משמעותית את סכום הדוחות. לאבי זה הבהיר רק דבר אחד.
מעכשיו הוא ייאלץ לעבוד קשה יותר כדי להגיע לעמלה הרצויה.
וככה אחרי שאבי נתן 200 דוחות ביום החליט "רחל" הבוס לשלוח
אותו למקום אחר ואולי שם יוכל אבי סוף סוף להירגע.
הוא נשלח לאלנבי...המקום שמכונה ע"י פקחי העירייה כ"גיהנום
אורבני". לא שהיה להם מושג מה זו המילה "אורבני" אבל זה נשמע
טוב.
אבל דווקא שם ראה אותה אבי בפעם הראשונה. היא החנתה על המדרכה
כדי לקנות משהו בפיצוציה. הוא התכוון לתת לה דו"ח רגיל אבל
משהו בהליכה שלה ובחיוך הכובש מנע ממנו לעשות את זה. הוא הביט
בה אוכלת את הטילון ונכנסת לרכב כאילו אין דבר העומד בפניה.
אבי מיהר לרשום את מספר הרכב ואחר כך מאוחר יותר הוא הריץ אותו
על המחשב בעירייה. קראו לה דנה ואבי היה מאוהב.
במשך השבועות שלאחר מכן גילה אבי שדנה עובדת בבנק וכל בוקר הוא
דאג להתייצב ליד הבית שלה לפני המשמרת שלו. מתחבא מאחורי
הרמזור מבלי שהיא תבחין בו. אבל אף פעם לא היה לו אומץ לגשת
אליה או למשוך את תשומת ליבה. פעם הוא חשב סתם לגשת ולשים לה
דוח ואולי היא תצא ותגיד לו משהו. אבל הוא לא עשה את זה.
הוא בקושי תפקד, גם דוחות הוא כבר הפסיק לתת. כל היום הוא
הסתובב בין המכוניות על המדרכה וחשב על דנה. אנשים שהבחינו
בשינוי שחל באבי ניצלו זאת מהר והחלו להחנות את כלי הרכב שלהם
בכל מקום שרק ניתן. אלנבי החל להראות כמו מגרש מכוניות ואנשים
נאלצו ללכת על הכביש ולהידרס. אבל את אבי זה לא עניין, הוא
החליט לעשות מעשה ולגשת אליה. במיוחד אחרי שהוא דיבר עם סמי
שמצא עבודה בתור כלומניק. סמי אמר לו שדוחות הוא תמיד יכול
לשים על השמשה. אבל לאהבה אין דוחות. למחרת השיחה עם סמי
התייצב אבי בקרן הרחוב של דנה כמו בכל בוקר והפעם עם זר פרחים
בידו. הוא הביט בשעון בהתרגשות ככל שחלפו הדקות וידע שכל רגע
היא עומדת לצאת החוצה. ובאמת כעבור שתי דקות יצאה דנה מהבית
בדילוגים קלים. הוא יכול היה להריח את השמפו שלה, למרות שהוא
עמד בצד השני של הרחוב. החיוך המקסים שלה מילא ליבו בשמחה והוא
החל ללכת לכיוונה. מכונית שחורה עצרה לידו בחריקת בלמים ודלת
הנוסע נפתחה. אבי הביט במכונית ולא ידע מה לעשות קודם: לתת לה
דוח או לעקוב אחרי דנה ולדבר איתה סוף סוף. אבל המהירות שבה
דנה נכנסה למכונית השחורה השאיר  את אבי המום. היא נתנה בומבט
קל וגיחכה. שנייה מאוחר יותר עמד אבי בתוך ענן חמוץ של אדי
מפלט באמצע הכביש. הוא הביט במכונית נעלמת בסיבוב יחד עם
אהובתו. זו הייתה הפעם הראשונה שאבי בכה (חוץ מהפעם שהוא גילה
שההורים שלו גנבו לו את כל הכסף של הבר מצווה). מכונית שעמדה
מאחוריו החלה לצפור לו שיזוז. אבי מחה את הדמעות וגיחך מבין
שיניו. הוא הוציא את הפנקס שלו מתוך הכיס והסתובב לעבר הנהג
ברכב.

שבועיים מאוחר יותר אלנבי היה ריק מכלי רכב...