בסביבות 9 וחצי, ארנון בא לקחת אותי וביחד נסענו לאסוף את
שירן, חברתי הטובה. ארנון ואני היינו ידידים טובים, ממש חברים
בנפש, לא היה אפשר להפריד בנינו כמו חברות טובות ככה היינו
דבוקים אחד לשני. אבל לא היינו חברים במובן של זוג והיה טוב
לנו ככה לא רצינו לשנות את הסטטוס הזה. כששירן נכנסה לאוטו,
נהיה שמח ממש, שירן ילדה טמפרמנטית מטבעה עושה שמח ורעש בכל
מקום. "ארני, מישל יש לי הודעה בשבילכם!!!" (מישל- בפי חבריי,
או עידון לשם מיכל) אני וארנון היינו לא ממש מופתעים כי לשירן
תמיד היו הכרזות מוזרות, ארנון בנימה צינית "כן שירן, איזה
הודעה יש לך בשבילנו?" צחקקתי קלות, שירן עיוותה את פרצופה "יש
לי חבר!" צעקה. הדקה הראשונה של השוק על פנינו עברה והתחיל
שלב השאלות, מי,מה , איפה, כמה, תחקורים רגילים של בני נוער.
שירן שסיפרה עד לפרטים הקטנים בזמן נסיעתנו לעבר בית הקפה
במרכז העיר, הייתה נרגשת כולה ועיניה נצצו כאשר דיברה עליו.
כשירדנו מהאוטו שאלה כבדרך אגב אם זה בסדר שערן, החבר שלה,
יצטרף אלינו כי היא כבר הזמינה אותנו. אני וארנון שלא היה לנו
הרבה מה להגיד הנהנו בראש לאות הסכמה. הגענו לבית הקפה האהוב
עלינו, ובשולחן הקבוע ליד החלון שצופה לרחוב הסואן. לאחר כחמש
דקות בערך ערן הגיע, בחור חביב וגבוה נורא, השיחה הייתה ערה
והיה נורא כיף, הייתה אווירה נורא משוחררת ורגועה כזאת שלא
הרגשתי הרבה זמן. באיזשהו שלב שירן וערן נפרדו מאתנו, השאירו
כסף לחשבון ונסעו. אני וארנון נשארנו בבית קפה לדבר ולקשקש על
עניינים של פה ושם. הזמן חלף, וכוס קפה ואחריה עוד אחת, שעות
יכלנו לבלות ביחד, "לקשקש כמו שתי זקנות" כולם אמרו, לבסוף
לקראת השעה 3 לפנות בוקר המלצרית הגיעה והתנצלה עמוקות, הגישה
חשבון ואמרה שהם סוגרים. חייכנו והתנצלנו שהם התעכבנו בגללנו,
שילמנו את החשבון והשארנו "טיפ" מכובד למדי. הגענו לאוטו
התיישבנו "אז לאן עכשיו?" ארנון פנה אליי "לא יודעת, לאן בא
לך? אתה רוצה אליי שנבוא אליי? או אליך?" העליתי הצעות מגוונות
"לא, לא, אם נלך לאחד הבתים נאלץ להיות בשקט ואת יודעת שאנחנו
עושים המון רעש בדיבורים שלנו, את רוצה ללכת הביתה לישון? את
עייפה?" ארנון בדאגתו הפרנואידית אליי, אני שנעלבת כל פעם שהוא
מתייחס אליי כאילו אני ילדת טרום חובה בת חמש "אני?! עייפה...
תגיד, נראה לך שעייפות תמנע ממני לראות אותך, אחרי שסוף סוף יש
לך זמן בגלל הצבא המרגיז הזה" ארנון חייך ואמר "מישל תאמיני לי
שאני מעדיף להיות עם פח זבל מאשר ללכת לצבא, אז בטח שכל רגע
פנוי שיש לי מהצבא אני אבלה איתך" חייכתי והסמקתי קלות "אז לאן
נלך, חיית לילה?" הוא צחק, התניע והתחיל לנסוע "אני יודע לאן".
נסענו כשעה וחצי בערך הגענו לחוף ים מבודד מדהים ביופיו אפילו
בלילה, השקט שהיה פרט לרחש הגלים היה ממכר, ארנון הוציא שמיכה
מתא המטען תפס את ידי ומשך אותי לכיוון החוף, פרש את השמיכה
קרוב לשפת המים והתיישבנו, השעה הייתה כבר כמעט חמש 5, השמש
התחילה לעלות, היופי של המקום התחיל להתברר, אי של שקט בהמולת
החיים בארץ. כל פיסת אור שנוספה הוסיפה לנוף, לאווירה השלווה,
הייתי נפעמת. ארנון היה מאושר לראות אותי ככה, הוא תמיד אמר
שהוא רואה אותי מאושרת ומחייכת הוא נהיה מאושר פי אלף, הייתי
האור שלו, והוא היה שלי. חיבוק ממנו, חיוכו המבויש, הוא היה
הכל בשבילי. שכבנו על השמיכה, זה לצד זאת, ושתקנו, לאחר כמה
זמן ארנון שבר את השתיקה "מישל, יש לי משהו להגיד לך" הסתובבתי
לכיוונו והסתכלתי בעיניו הירוקות, הוא חייך והעביר יד על לחיי
"מישל אני אוהב אותך" הוא לחש, הסמקתי והשבתי "ארני אני גם
אוהבת אותך" הוא צחקק והתיישב, התיישבתי אחריו, הוא הסתכל לעבר
האופק ואמר "את לא מבינה, את תמימה" והסתכל עליי, נתתי בו מבט
חודר שאומר שאני רוצה הסבר, הוא התקרב אליי והניח את ידו עליי.
בראשי נשענתי עליו, פעמים רבות ישבנו כבר ככה, שוב דבר שונה לא
היה לי. "מישל..." הוא שוב לחש, הרמתי את ראשו והסתכלתי אליו,
היינו כבר ממש קרובים, הוא עצם את עניו ונשק לי על שפתיי,
התרחקתי, הוא פקח את עיניו ושאל "מה קרה מישל? אמרת שאת אוהבת
אותי" נדהמתי "בטח שאני אוהבת אותך, אתה החבר הכי טוב שלי, אתה
הכל בשבילי, אבל אתה לא חבר שלי, דיברנו על זה מאות פעמים אם
לא אלפי פעמים שטוב לנו במצב שלנו" הוא סובב את ראשו אחורנית
כאילו מחפש מפלט ואמר תוך כדי סיבוב ראשו חזרה "שלא תביני אותי
לא נכון טוב לי איתך, אפילו מאוד, בגלל זה חשבתי שכדאי שנתקדם
עם העניין" וקרב לתת לי נשיקה נוספת, ולהגיד את האמת אני גם
אהבתי אותו מאוד, פעמים רבות הרצתי בראשי את המחשבה של מה יקרה
עם אני וארנון נהיה ביחד וזה תמיד נראה לי איזה חלום בגלל
שארנון היה יוצא עם מלא בחורות, נשקתי לו, ולאחר מכן התנשקנו
ארוכות. היינו מחויכים, מבטים מאוהבים, מחזיקים ידיים, שוכבים
זה לצד זאת מחובקים, לקראת השעה שבע בבוקר, הוא התרומם למעל
השמיכה ומשך אותי איתו "בואי נסיכה שלי, נעשה סיבוב בחוף"
חייכתי הוא תפס אותי וחיבק אותי תוך כדי שאנחנו הולכים לאורך
החוף.
החוף היה שומם, שום נפש חיה, אני, ארנון, ציוץ הציפורים ורחש
הגלים. הגענו לשובר גלים וטיפסנו עליו, הלכנו לאורכו, הרוח
התחזקה, הגלים נשמעו חזקים יותר ויותר, הרסס שהגיע מהם הפך
למאסיבי אט אט. הגענו לקצה שובר הגלים התיישבנו עליו, היינו
כבר חצי רטובים, הוא חיבק אותי והתנשקנו ארוכות, הפלאפון שהגיע
במהלך הערב מהתיק שלי לכיס שלי, צלצל. "אבא שלי" חייכתי לארנון
"כן, אבא" עניתי "מיכלי איפה את?" הוא שאל בדאגה ברורה "אני עם
ארנון בחוף ים מדהים ליד עתלית" עניתי להרגיע אותו, הוא ידע
שאם אני עם ארנון אז הכל בסדר ועוד לפני שהספקתי להגיד משהו
נוסף הרגשתי הדף אדיר, צעקתי "אבבבבבבבא!!!" ועפתי אחורה על
סלע, הפלאפון עף ליד מהיד ונעלם לי מראות עיניי. ניסיתי להרים
את עצמי ונורא התקשיתי הצלחתי חצי להתיישב ולהרים את הראש לחפש
את ארנון, לא ראיתי אותו וצעקתי "ארנון! ארנון!" כוחותיי לא
עמדו בי ונשכבתי שוב, הראש כאב ודימם את רגל ימין לא הרגשתי
ויד שמאל הייתה חבולה קשות. הייתי חסרת אונים, לא ידעתי איפה
ארנון או מה קרה לו ולא הייתה לי יכולת לזוז, שכבתי שם בערך
שעה שנראו לי כמו נצח, עד שהגיע צוות של מד"א, אבא שלי שהבין
שמשהו לא בסדר התקשר למשטרה ולמד"א והם הבינו מיד איפה אנחנו
המקום היה ידוע מסתבר במסיבות השתכרות פרועות. צוות מד"א פינה
אותי לבית חולים שם ראיתי את ההורים שלי ואת רועי שכבר הלבין
מרוב דאגה, אחי הגדול, נתן, לא היה שם מסיבה כלשהי. אני רק
זוכרת ששאלתי איפה ארנון וזהו, אחרי זה אמרו לי שאיבדתי הכרה.
כשהתעוררתי אחרי יומיים, רועי ונתן ישבו ליד המיטה שלי, כשרועי
ראה שהתעוררתי הוא ישר קפץ מרוב שמחה וקרא בערך לכל צוות בית
החולים שיבדוק אותי, הרופאים עטו עליי ואני רק שאלתי משהו פשוט
את רועי "איפה ארנון? מה קרה לו?" רועי עשה את עצמו לא שומע
ולא ענה. כשהרופאים הסתלקו מהחדר, ונתן יצא בעקבותיהם כדי
לשמוע דיווח על מצבי, רועי התיישב לידי על המיטה, החזיק לי את
היד ואמר בקול חנוק "שבלולית, בזמן שהגל הגדול העיף אותך
אחורה, הוא העיף את ארנון על סלע וריסק אותו. מיכל ארנון מת."
הדמעות התחילו לרדת מעצמן, לא שלטתי בהן, בפעם הראשונה מאז
שאני זוכרת שרועי קורא לי בשמי, היה ברור לי שזה לא טוב, אני
מנסה לעכל שארנון כבר לא יהיה איתי. הדמעות שזלגו, הפכו לבכי
תמרורים. רועי חיבק אותי ארוכות, לאחר יומיים נסעתי לבקר בקבר
של ארנון. הנחתי ורד אדום ואמרתי לו כמה אני אוהבת אותו
והעלתי מול הקבר את כל השטויות שלנו וצחקתי ובכיתי ביחד.
מהפגיעה בסלע נשברה רגלי הימנית, שעון היד נשבר והפסיק לעבוד
והיד הייתה כולה חבולה. כשהגעתי הביתה, סיפרו לי שמשערים שמה
שקרה שם על השובר הגלים הוא שארנון ראה שגל ענק מתקרב
לכיוונינו ושאני לא הייתי ממוקדת בגלל שדיברתי בטלפון ולכן הוא
רכן לכיווני והגן עליי, ולמעשה ככה הוא הציל את חיי.
את השעון מאז אני לא מורידה למרות שהוא כבר לא עובד.
הדמעות שעמדו בעיניי שסיימתי לספר שוב את הסיפור, גרמו לד"ר
ברנר לעבור לשבת לידי ולחבקני. מיכל תקשיבי, את חייבת להתאבל
על ארנון אבל באותה עת, את גם חייבת להמשיך הלאה, תחשבי על מה
שארנון היה רוצה, אהבת אותו הוא אהב אותך, תאמיני לי, תאמיני
לי מיכל שהוא היה רוצה שתמשיכי הלאה שהחיים לא יתקעו לך בשעה
שבע ומשהו בבוקר ההוא. את רק בת 18 יש לך עוד חיים שלמים
להגשים, הגבס ירד והחבלות ביד ייעלמו, נכון שאני לא יכול להגיד
לך שארנון יחזור כי הוא לא, אבל הוא יישאר תמיד בליבך וזה הכי
חשוב. הוא קם פתח את הדלת ורועי בא לעזור לי לקום. נסענו
הביתה, בערב שירן הגיעה לבקר אותי, היא נפרדה מערן מאז, והיא
נמצאת איתי הרבה, אנחנו בוכות ביחד, כשסיימנו לבכות ולהעלות
זיכרונות מארנון לחשתי לה "אני מתכננת להצטרף אליו בקרוב" שירן
הייתה המומה "שלא תחשבי את לעזוב אותי פה לבד" אמרה בקולי
קולות, רועי שמע את זה מהסלון אבל לא נכנס לחדר, הוא התקרב
לדלת החדר והאזין לשיחה. "שירן תקשיבי אין לי למה לחיות הוא
היה החיים שלי" מחיתי דמעה מהלחי "אני יודעת שהוא היה הכל
בשבילך אבל תראי יש לך עוד המון בחיים, יש לך את רועי ויש לך
אותי ועוד מלא סיבות לחיות" שירן מנתה סיבות לחיים "שירן את לא
מבינה, אני וארנון התנשקנו באותו בוקר עמדנו להפוך לזוג, היינו
כל כך קרובים לממש את האהבה העמוקה בנינו" שירן ההמומה נשארה
ללא מילים בפעם הראשונה בחייה, נפרדה והלכה. רועי נכנס מיד
אחריה לחדר ואמר בהחלטיות "אם את מתכוונת ללכת לארנון תדעי לך
שאני ישנא אותך כל החיים שלי, את האחות האהובה שלי אני כמעט
נפטרתי מדום לב ששמעתי שקרה לך משהו" ודמעות עלו בעיניו, הוא
הסתובב ויצא מהחדר.
מיכל התרוממה למיטה, נכנסה מתחת לשמיכה, הושיטה יד למגירה ליד
מיטתה הוציאה משם אריזה של כדורי משככי כאבים חזקים שנתנו לה
לאחר הפציעה, וכוס מים שהייתה מונחת על השידה. ובלעה את כל
הכדורים, נתן שנכנס חמש דקות לאחר מכן מצא את מיכל מפרכסת
ומקיאה. הוא הזעיק את רועי מחדרו והבהילו את מיכל לבית החולים
הקרוב, שם היא הוכנסה לשטיפת קיבה לאחר שנתן מצא את אריזת
הכדורים. הוריה של מיכל הגיעו בינתיים וישבו עם שני הבנים בחדר
ההמתנה, הם דיברו עם ד"ר ברנר ואף הוא הגיע לחדר ההמתנה של
מיון בית החולים. חמישתם ישבו בחדר ההמתנה ושתקו, לא אמרו אף
מילה, שום הגה. כשנכנס הד"ר שטיפל במיכל הם נעמדו והיו דרוכים
למשמע אוזניו "היא במצב אנוש, כמעט איבדנו אותה פעם אחת, היא
תישאר במיון בימים הקרובים, הנזק שנגרם לגופה מהכדורים הוא
עצום, אתם יכולים לגשת אליה עכשיו, היא מחוסרת הכרה, חדר
חמישים ושניים" רועי רץ לחדר של מיכל, התיישב בכיסא ליד מיטתה,
החזיק את ידה והתחיל למרר בבכי "איך עשית לי את זה?! איך???
אני אוהב אותך הכי בעולם, אני לא אהיה מסוגל לחיות בלעדייך"
הוא נשאר שם כל אותם ימים בהם שהתה מיכל בחדר מיון, בוקר אחד
בזמן שהרופאים עשו סבב בדיקות והוציאו את רועי מהחדר, הדרדר
מצבה של מיכל, רופאים ואחיות זרמו עם מכשור רפואי לחדר וניסו
להציל את מיכל, רועי עמד מבעד לזכוכית וראה כיצד מנסים להחיות
את מיכל, אחותו הקטנה והאהובה. בשלב מסוים אחות סגרה את
הוילון, זה היה גם השלב שההורים ונתן הגיעו למיון ועמדו בפתח
חדרה של מיכל. לאחר המתנה מורטת עצבים של עשרים דקות, יצא
אליהם הד"ר, אותו הד"ר בדיוק שטיפל במיכל שהיא הגיעה למיון
ימים ספורים לפני זה. הוא כינס את ההורים ושני האחים ואמר להם
שהם איבדו את מיכל, מערכות גופה קרסו קליל מההשפעות של
הכדורים.
למחרת כבר נערכה ההלוויה, קברה הטרי של מיכל ליד קברו הטרי של
אמנון. שני קברים טריים, של זוג חברים, זוג אוהבים, שני ילדים
קטנים.
בהלוויה ספד רועי לאחותו, מיכל.
שבלולית שלי,
איך הלכת לי ? איך עזבת אותי לבד? מה יהיה עכשיו על נתן ועל
אמא ועל אבא? מה אני יעשה בלעדייך אחות קטנה ויפה שלי? את היית
כל מה שיכלתי לבקש, היה לי אח גדול ואחות קטנה, שהייתה הנסיכה
שלי. אני זוכר איזו גאוות אח גדול הייתה לי שנולדת ואמא הביאה
אותך למסיבת סיום כיתה ו' שלי, הייתי אז בן 11 ואת היית בקושי
בת חודש. כל השנים הללו, הייתי דואג להביא אותך ולהחזיר אותך
מהגן והבית ספר, כאילו הרגשתי שזו המחויבות שלי כאח גדול, שלא
יקרה לך כלום, להגן עלייך. את הפכת להיות כל עולמי, בתיכון
שהייתי יוצא עם בנות הייתי מחפש תכונות שלך בהן כי היית מושלמת
בשבילי. ובצבא שבקושי היה יוצא לי לראות אותך, הייתי מתגאה ליד
כל החבר'ה על האחות המדהימה שיש לי כאילו אני מדבר על חברה
שלי. לפני זמן לא רב עברה עלייך טראומה נוראית, החבר הכי קרוב
שלך, ארנון, נהרג תוך כדי שהוא מגן עלייך בגופו, לקחת את זה
בצורה הכי קשה והכי נוראית, החלטת ללכת אחריו. ועשית זאת,
נחושה בדעתך.
שבלולית שלי, 11 שנה עמדו בנינו וכאילו כלום היינו חברים
טובים, היית ילדה בוגרת ומבינה ויכולתי לדבר איתך ואת יכולת
לדבר איתי.
מיכל, שבלולית שלי, אני אוהב אותך אחות קטנה.
שבוע אחרי ההלוויה, ביום האחרון של השבעה, רועי נסע לבדו לאותו
חוף יפיפה שארנון לקח אליו את מיכל, השעה הייתה שעת לילה
מאוחרת הוא עלה לשובר הגלים ונעמד על הסלע בוא נמצאה מיכל, עמד
ובהה בים אחרי מספר דקות התקדם לעבר המקום בו ישבו ארנון
ומיכל, הרוח התחזקה, הגלים התנפצו בחוזקה, רסס המים התחזק אף
הוא. רועי פרש את ידיו לצדדים, נשם כמה נשימות עמוקות וקפץ
מהשובר גלים למים. לאחר שלושה ימים נסחפה גופתו של רועי לחוף.
במכוניתו של רועי, נמצא מכתב שהשאיר אחריו ובו הוא כתב
בתמציתיות ובקצרה כי הוא מתנצל אבל הוא לא רואה את חייו ללא
מיכל. ארבעה ימים לאחר שקפץ נקבר רועי ליד אחותו האהובה.
אביהם של רועי ומיכל עמד מעל הקברים הפתוחים ואמר כי ידע שברגע
שמיכל נפטרה, רועי נפטר יחד איתה אומנם לא פיזית אבל הוא דאג
לכך מאוחר יותר. ולמרות העצב העמוק שיש בליבו עכשיו, הוא יודע
שהם מאושרים ביחד. שבלולית ורוע.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.