בחוץ יום כיפור. ילדים קטנים רצים ברחובות העיר עם האופניים
והקורקינט, הורים צופים בהם בחרדה, ורק אני בבית.
אני מכינה לעצמי קפה עם הרבה חלב ומעט סוכר, ומתיישבת.
פעם הייתי צמה ביום כיפור - האמנתי שזה מנקה את הגוף והנפש,
האמנתי שכך ההוא שמלמעלה ייסלח לי על כל המעשים הרעים, וגם
פשוט האמנתי. היום כבר לא.

הקפה עוד חם. אני מביטה בספל המצויר בפיזור דעת, ומזמזמת שיר
ישן בחוסר שימת לב. רק בבית השני אני פתאום מבחינה שזה השיר
שלנו, ובולעת חיוך.

הילדים הקטנים מלמטה עושים המון רעש, באמת. אני חושבת שהם קצת
מפספסים את כל המטרה של היום הזה, של יום כיפור. מצד שני, לי
אין מה לדבר, גם אני כבר לא מבינה את המטרה. הם גם רק ילדים
קטנים, הם לא צריכים לדעת על חטאים, על עונש ועל מוות. כשהם
ייגדלו, הם אולי יבינו. יש מבוגרים שלא מבינים עד היום.

לגימה ראשונה מהקפה, וכוויה בלשון. אני מניחה חזרה את הספל
ומנסה להתמקד ביום הזה, ביום כיפור.
ביום הכיפור הראשון שלנו ביחד, הוא היה נורא עדין ומתחשב. שאל
אם אני צמה, הציע לצום לאות הזדהות, לא הדליק את האורות,
ואפילו ניסה ללכת לבית הכנסת. באמת שניסה, אבל התעייף בדרך. כל
הקדושה באוויר, לא עשתה לו טוב.
השנה זה כבר לא אכפת לו. השנה זה כבר לא אכפת לי.

אני לוקחת דף נייר ומשרבטת עליו מילים על גבי מילים. לא עוצרת
את שטף הכתיבה. מוציאה את כל מה שיש לי על הלב, ומרגישה איך
הדמעות חונקות לי את הגרון.
בסוף אני לוקחת את הדף, קורעת אותו לשניים, ומשליכה לפח האשפה.
אני לוקחת דף חדש, ורושמת עליו מילה אחת - "סליחה".

השנה קצת חזרתי להאמין ביום כיפור. אני לוקחת את התיק, ויוצאת
מהבית כדי ללכת, כמו כל שאר האנשים. בניגוד אליהם - אני הולכת
כדי לא לחזור.