זה היה יום חורף אפל, היום שאחרי המלחמה.
הרובים עוד לא הספיקו להתקרר, חלק מההרוגים עוד לא נקברו
והפצועים עדיין צעקו מכאב.
שני הצדדים הכריזו נצחון, אף אחד לא הודה בתבוסה אבל לא היה
אפשר עוד להלחם.
8 שנים של מלחמה גבו את המחיר שלהם. ילדי ביה"ס היסודי לא זכרו
ימים ללא מלחמה. ואנחנו, הימים האלו היו הדבר היחיד שיכולנו
לחשוב עליו.
העולם התפצל לשני חלקים, התומכים בהנדסה גנטית והמתנגדים לה.
בראש התומכים היו אוסטרליה וחלק ממדינות אירופה שבהן כבר היו
מין אנשי על שכאלו שנוצרו כבר לפני 20 שנים כשהטכנולוגיה עוד
הייתה בחיתוליה. את המתנגדים הנהיגו ארה"ב השמרנית בשיתוף
פעולה נדיר עם מדינות ערביות שרק 50 שנים קודם לכן האמריקאים
היו איתן במלחמות חורמה.
הצדדים היו די קיצוניים בעמדותיהם. המתנגדים לא הסכימו אפילו
לטיפולים גנטים בעזרת תאי גזע, טיפולים שבארצות התומכות נחשבו
לחלק מהשגרה. לכן, אנשים מסויימים מהמדינות המתנגדות ערקו
לקבוצה הנגדית על מנת לקבל טיפול. אך זאת הייתה החלטה קשה
בשבילם. אמנם היה להם סיכוי טוב להבריא, אך הם לא יכלו לחזור
לביתם ולראות את האנשים היקרים להם יותר. לפחות לא עד סוף
המלחמה שאף אחד לא ידע עד מתי תימשך ומה יהיה המצב בעולם
אחריה.
התומכים לעומתם, ביצעו כאמור טיפולים שכאלו כחלק מהשגרה. אך
בנוסף גם הינדסו גנטית עוברים לפני שנולדו, כדי להשביח את המין
האנושי. היו להם קמפיינים באמצעי התקשורת למהפיכת האבולוציה
החדשה. קופות החולים מימנו טיפולים כאלו בנדיבות בשנים
האחרונות. כתוצאה מכך התחילו להיות הרבה ילדים עם הישגים
מדהימים שם, אבל זה יצר קרעים בינהם להוריהם שהיו נחותים מהם
ובינהם לאוכלוסיה הרגילה.
כשהתחילה המלחמה הייתי בתיכון. דעותיי היו מגובשות כמו של רוב
האנשים בסביבתי, תמכנו בהנדסה הגנטית ואכן המדינה שבה גרתי
השתייכה לצד התומך במלחמה.
אחרי שנתיים של מלחמה דעותיי התחילו כבר להתערער. זה לא נראה
לי כמו נושא ששווה מלחמה שכזו. אכן מהר מאוד היא הפכה למלחמה
כוללת שהנדסה וטיפול גנטים לא היוו הנושא המרכזי בה, אלא רק
הטריגר, אם כי זה עדיין היווה נושא חשוב.
המדינות היחידות שלא לקחו אף צד במלחמה היו מדינות סקנדינביה.
אני ועוד מספר חברים החלטנו לעבור לשם בשנה השלישית למלחמה.
סיימנו כבר תיכון ודעותינו על הנושא השתנו. כל מה שרצינו היה
רק להוציא את עצמנו עד כמה שאפשר מהטירוף הזה.
הגענו לנורבגיה. בכל סקנדינביה היו תנועות אנטי מלחמתיות
ואנשים רבים משני הצדדים הגיעו לשם אחרי שמאסו במלחמה, כמונו.
לא היה לנו הרבה מה לעשות. מכיוון שמדינות סקנדינביה לא
השתייכו לאף אחד מהצדדים במלחמה המחאה שלנו לא השפיעה על
המדינה עצמה שבה שהינו ולאף ממשלה שהשתתפה במלחמה לא היה אכפת
מדעות הבוגדים שנטשו אותה.
המלחמה הייתה מטורפת לחלוטין. מטוסים שהפציצו, צוללות שטירפדו,
טילים שנורו, חיילים שנלחמו בחזיתות, האקרים שניסו להפילו
רשתות ולהשיג מהן מידע, מרגלים שהגיעו לתפקידי מפתח בשני
הצדדים והרשימה עוד נמשכה. אף אחת מהמדינות לא התלהבה מלהקריב
את חיי אזרחיה אז הם קנו חיים זולים יותר. התומכים שכרו עשרות
מיליוני שכירי חרב סינים והמתנגדים לעומתם לקחו שכירי חרב
הודים וערבים שהיו איתם באותו צד של המתרס. אך בכל זאת מיליוני
אזרחים של המדינות העיקריות נלחמו בחזיתות. המוני אנשים נהרגו
ונפצעו, אבל זה היה דבר שבשגרה.
ניסינו לחשוב על דרכים שבהן כן נוכל להשפיע. ארגנו קבוצות
האקרים משלנו שניסו לטרפד את ניסיונות הפריצה של שני הצדדים.
ניסינו לתכנן ולבנות בעצמנו טילי חץ שיותקנו באזורי מלחמה ע"י
מתנדבים מביננו ויפילו את הטילים לפני שיספיקו לפגוע, ניסינו
גם לדבר עם אנשים ולשכנע אותם להתנגד למלחמה אבל רוב האנשים
היו שבויים בקווי המחשבה של הצד של מדינתם במלחמה; לא פלא
מכיוון שהמדינות עשו קמפייני הסברה מדהימים שאם היו עושים אותם
עשרות שנים קודם לכן היו יכולים בוודאי למגר כמעט לחלוטין
תופעות שליליות רבות בחברה. בשורה התחתונה כל מאמצינו היו טיפה
בים. יחסית לגודלה העצום של המלחמה לא שינינו כמעט כלום. היינו
כמו זבוב שמפריע לסוס דוהר.
ואז הגיע היום ההוא שאני לא אשכח לעולם, יום שני ה- 2 במאי.