הוא נשכב על המיטה ועוצם עיניים. מנסה להירדם, קצת קשה
כשמרילין מסתובבת סביבו, מכריחה אותו, בלי מילים, ללכת אחריה.
היא אוהבת להתחבא מאחורי הווילונות הכהים והוא, מאט, אוהב ללכת
אל החלון ולהתבונן ברחוב. זה לא שהיה שם משהו מעניין, הוא
כנראה מחפש תירוצים ללהיות קרוב אליה, אבל הוא לא קרוב אליה.

גם היום, כמו כל יום, מכונית שברולט שחורה עומדת מול ביתה של
אמה מוריסון. המכונית השחורה מתחלפת במכונית אלפה רומיאו כחולה
כהה, המכונית של בעלה, בשעה 7 וחצי בערב. הילד הקטן של הזוג
יואיט שוב מוכה ע"י חבורת ילדים בגלל שהעז להשתמש באיפור של
אמא שלו ולנסות את התכשיטים שלה. הבת הגדולה של משפחת בנטון
שוב יוצאת מהבית עם בחור, לא יודע לאן.

מאט מתחיל להרגיש שהגוף שלו כואב. מרילין שוב נועצת עיניים,
עדיין בין הווילונות הכהים, גורמת לאיברים שלו להחליף מקומות.
לא, הוא לא יכול לעמוד בפניה. הוא רואה בה את כל מה שהוא רוצה
לראות בגיבורה שלו.
הוא לא נשוי, לא אבא לילדים, לא מאהב לאישה נשואה או עשירה או
שניהם, ולא בן הזוג של אף אחת. מאט מאמין שלכל אדם בעולם הזה
יש אדם שמעורר את היצרים. לו יש את מרילין, אבל הוא לא בטוח
שזה נחשב...

הגוויעה של מאט מואצת כשהבעתה ומראה נעשים ברורים יותר. הוא
נשכב שוב על המיטה. עוברות שעות ועדיין כואב לו, אפילו יותר
מקודם. למה היא באה בכלל?
הוא מתחרט על השאלה ומתחנן שלא תלך.

כשמאט שומע את הקולות של לפנות בוקר ומסתנוור מהאור הכחול
הבוהק מבעד לחלון, הוא יודע שלא משנה כמה יתחנן, היא תלך עוד
מעט. היא תיעלם, ויחד עם ההיעלמות שלה ייעלמו גם הכאבים שלו.
ככה זה עם מרילין, אתה חייב לשלם איכשהו. מרילין היא הדבר
היחיד שעליו הוא משלם.

כשהכאבים מתחילים להיעלם, מאט מתחיל להרגיש שהוא לבד, תקוע בין
הרצונות שלו להיגיון. חושב שוב על מה יש לו להפסיד ומגלה ששום
דבר, כאילו שהאידאלים שלו היו דמויות חסרות פנים לעומת הרצון
היחידי שהיה לו באמת.

עוברת דקה ומאט כבר החליט. עוברות 6 וחצי דקות והוא כבר לא
לבד.