ההתקדמות הגדולה ביותר של האנושות טמונה בפח האשפה. זה לא משחק
מילים, זה פשוט נשמע כמו שזה נשמע. מיליוני שנים עברו על בעל
החיים הורדרד הזה שנקרא בן-אדם וכל מה שהוא הצליח לעשות זה
להסתיר את הזבל של חייו.
ואני תוהה. מה זה משנה כבר אם על הכביש או בקופסת פלסטיק
ירוקה? לכביש זה לא משנה. בטוח.
ולמה אנחנו צריכים, לעזאזל, להתבייש בזבל שלנו ולכסותו בשקיות
שחורות קשורות?
עד לאן הגיע הרצון שלנו באינטימיות שאנו חוששים לחשוף את אשפת
חיינו.
הזבל שאנו משליכים כאחר כבוד הוא תמצית עברנו. קרוב ורחוק.
מארונית נעליים ישנה שעברה כבר שלושה דורות וחצי ועד לשאריות
ארוחת הערב מליל אמש. מנעליים בלויות שהוליכונו בפגישה הראשונה
ועד לבקבוק היין שסיחרר ראשינו למיטה.
בכל פריט אשפה ישנו זיכרון ובחלק מהזיכרונות טמונות חוויות
שזרקנו במודע לסל המיחזור.
כל מזבלה עירונית מצויה היא זיכרון קולקטיבי אורבני. אני כותב
את המשפט האחרון וחושב איך יונג מתהפך בקברו על הצד, בתנוחת
עובר ודוחף אצבע לפה.
זבל חשוף לכל הוא יד מושטת לאינטראקציה עם הסביבה. הוא כרטיס
ביקור בו אני מציג עצמי לראווה, ללא מחסומים וצנזורה. סוג של
ריאליטי זבל.
האנשים האלה, אותם אנו נוהגים לכנות מסכנים, שנוברים בפחי
האשפה הם מחפשי זיכרונות. אנשים מהסוג הסקרן שלא חפצים בתיק
מרופט אלא בזיכרון ובחוויה שמסתתרים בו וברצון האמיתי שלהם
להבין את הזולת.
זו לא פולשנות גסה אלא רצון למסמס את קרחון האינטימיות שעוטף
את האינדיבידואל.
מחפשי הזיכרונות הם חלק חשוב מניסיון ההישרדות של המין האנושי
אשר הולך עם השנים ומתכנס עמוק יותר בבדידותו.