זה התחיל לפני בסה"כ שנה. הכרתי אותך. על ההתחלה ראיתי שאני
מתחבר איתך כמו שלא התחברתי עם אף-אחת אחרת מעולם. התעניינתי.
חצי שנה הכרנו והפכנו לחברים הכי טובים. שעות היינו מדברים
ביחד. ואם לא היתה סיבה להתעורר מחר בבוקר לבית-ספר, היינו
ממשיכים לדבר עד הבוקר.
היינו בלתי-נפרדים. ממש, חברים אמיתיים. הצחקנו אחד את השני,
התנתקנו קצת מהחיים האמיתיים ונכנסנו לעולם שלנו. ידענו הכל
אחד על השני!
מה שלא ידעת... זה שכל יום, אחרי שהיינו מסיימים לדבר במשך כל
שעות האור, אני הייתי נכנס לחדר, שוכב על המיטה, ופשוט חושב
לעצמי: "אני אוהב אותה. אני פשוט אוהב אותה!". כל-כך הרבה זמן
המצב היה ככה. אני הייתי חושב לעצמי את אותן המחשבות. אני
רציתי להיות איתך! אני רציתי להיות מסוגל להגיד לך שאני אוהב
אותך! אבל זה לא נראה לי כמו משהו שעמד לקרות...
הבעיה לא היתה שחשבתי שלא תרצי אותי. אני ידעתי שתרצי! אהבת
אותי, אני לא עיוור כל-כך, אני ידעתי!
אבל לא פעלתי. השארתי את המצב כמו שזה - ככה היה לי טוב. אבל
לא היה לי קל רק לחלום על להיות איתך.
אני זוכר כמה זה הרג אותי לראות אותך מדברת עם מישהו אחר
וצוחקת. זה התפקיד שלי! אני אמור להצחיק אותך! אני קינאתי...
אני פחדתי! אני פחדתי כל-כך שאני אאבד אותך.
ניסיתי להסביר לעצמי שאני פרנואיד. שאני סתם רואה דברים שלא
קיימים. היא אוהבת אותי! לא אותו! הייתי חושב לעצמי... אבל זה
לא עזר להפסיק את הפרנויה.
אני הרגשתי שאני מאבד אותך, הרגשתי שזה הסוף. בלעדייך לא היה
לי סיבה לחיות. אני יודע שזה דפוק להגיד את זה בגיל הזה... אבל
זה מה שאני מרגיש!
ואז יום אחד, רבת איתו. הפסקת לדבר איתו, הפסקת לצחוק איתו.
אני הרגשתי הקלה. הרגשתי עכשיו שהדרך פנויה ואת עכשיו שלי! אבל
זה לא היה המצב... את לא היית שלי. אני רציתי כל-כך, אבל
פחדתי.
פחדתי שנהיה ביחד ואז הכל יהרס. איך שהמצב היה עכשיו היה לי
טוב. אבל אני לא רציתי לחיות בסימן שאלה של "מה אם". ידעתי
שאני אתחרט על זה. בעצם באותו זמן כבר התחרטתי שלא עשיתי את זה
קודם.
מאז, אחרי כמעט שנה שאנחנו מכירים, זה קרה. התנשקנו. אני אפילו
לא יודע איך זה קרה, אני רק זוכר שהרגשתי הכי טוב שהרגשתי
אי-פעם! זה היה מדהים! לא האמנתי שזה קורה לי. אני אהבתי אותך
ואת אותי. היינו דבוקים אחד אל השני, כל החברים שלנו אמרו
שאנחנו הזוג הכי חמוד שהם ראו. הכל הלך כל-כך טוב, הרגשתי
שזהו, אין סיכוי שניפרד! אין לנו על מה לריב! אנחנו מושלמים!
כל בוקר כשראיתי אותך, ישר עלה לי חיוך על הפנים. היינו
מתנשקים ומדברים כל היום. כשחזרתי הביתה הייתי שמח. הייתי
מרוצה מהחיים שלי. ידעתי שנהיה חברים לעד.
עד שיום אחד, זה קרה...
זה בא במכה, לא הייתי מוכן. בפעם הראשונה, אני ואת עמדנו פנים
מול פנים ולא היה לנו מה להגיד אחד לשני. אני ניסיתי לחשוב על
משהו להגיד, אבל כל מה שיצא לי מהפה היו שאלות מפגרות שאת פשוט
התעלמת מהן או ענית בצורה מגעילה עליהן. אני התאמצתי לחשוב על
משהו... אבל לא משנה על מה אני חשבתי להגיד לך... את תמיד היית
מתרחקת. את בכלל לא ניסית לשקם. לא ניסית לחשוב על משהו להגיד
לי בכלל. אני הייתי היחיד שיזם בכלל שיחה. אבל כל פעם שהייתי
מתחיל איתך שיחה, היית עונה לי בתשובות של "טוב", "בסדר"
ו"סבבה".
את תקעת את השיחות שלנו! כאילו במקום להמשיך את השיחה כמו פעם
ולהגיע למצב שאנחנו מדברים כל-כך הרבה זמן ביחד, את עצרת את
השיחה לפני המשפט השני.
אני המשכתי לנסות. וכל פעם קיבלתי את אותן התוצאות.
פעם הייתי אומר לך "אני אוהב אותך" כל הזמן. אבל עכשיו הפסקתי,
כי נמאס לי להגיד "אני אוהב אותך" ולקבל בחזרה "בסדר... ביי".
את עושה לי את זה בכוונה? אני עשיתי לך משהו? למה זה מגיע לי?!
זה אכל אותי מבפנים!
אני אוהב אותך! אני כל-כך אוהב אותך! אבל את! את לא אוהבת
אותי?! תעני לי!
אבל את לא ענית... כי את השאלה הזאת לא העזתי לשאול, מפחד
מהתשובה.
המצב רק נעשה יותר גרוע. בבוקר את היית מגיע לבית-הספר, ואת לא
היית אפילו אומרת לי שלום! אני תמיד הייתי צריך להיות זה שבא
אליך כדי להגיד לך שלום ולתת לך נשיקה מסכנה שנראית לא-רצויה
מבחינתך. את עמדת שם ואמרת שלום בחזרה כאילו את לא מכירה אותי!
את עמדת שם ונישקת אותי בחזרה כאילו ש"מתוך חובה"! ככה זה היה
כל יום!
ואז... עוד יותר גרוע... התחברת בחזרה עם הילד שפעם, לפני
שהיינו ביחד, את היית חברה טובה שלו והיית צוחקת איתו בלעדי.
בבוקר הייתי רואה אותך מגיעה לבית הספר, באה אליו, מחבקת אותו
ומנשקת אותו לשלום. כשלי, את בחיים לא היית באה אלי. תמיד אני
הייתי צריך לבוא אליך.
בהפסקה אני רואה אותך יוצאת מהכיתה ומחפשת אותו, וכשאת מוצאת
אותו, את מדברת איתו ומשחקת לו בידיים. ואני מקנא! אני הופך
לאדום! אני בקושי מצליח לנשום!
המצב שלנו לא השתפר. אנחנו בקושי מדברים עכשיו, אבל עדיין
ביחד? אם את לא רוצה להיות איתי, אז תגידי! אל תמשכי את זה
סתם! להיפרד זה כבר עדיף לי מעכשיו. לפחות אם ניפרד אני כבר לא
ארגיש כמו עלוקה שנדבקת אליך כשאת לא רוצה בזה. כשאני איתך אני
מרגיש כמו אפס. את תמיד עושה כאילו שאת עליונה ממני! אני לא
מבין איך המצב הגיע לזה! אנחנו היינו החברים הכי טובים! היינו
בלתי-נפרדים! מה לעזאזל קרה?!
החיים שלי נהרסו! אין לי יותר סיבה לחיות! נמאס לי מהכאב שאת
גורמת לי! זה לא מגיע לי! אני אוהב אותך! אבל את לא מנסה בכלל
להראות שגם את אותי!
את המכתב הזה אני שולח לך כפרידה. אני מקווה שזה יאכל לך את
המצפון וישאיר אותך מדוכאת כמוני.
אז זהו, לא נשאר לי עוד מה לעשות חוץ מלהעביר את הסכין על
הוריד.
ביי... אני אוהב אותך.