ניקוס התרומם לאט מהאדמה, ניער מעל דש חולצתו, אגב טפיחות
עדינות, את מעט החול והדשא שדבקו בה והישיר מבט בוחן ומאיים אל
ירוסלאב. לפני שניות מספר הטיח אותו הלה לקרקע בעוצמה שאין
כדוגמתה וכמעט וריסק את עצמותיו. בחור חזק היה ירוסלאב הזה.
שריריו גדולים ומאיימים, והסנדלים המרופטים שלרגליו כמעט
ונתפקעו מלחץ רגליו העצומות.
ניקוס ידע שהרבה אין לו מה לחפש מול ירוסלאב כשהם האחד מול
השני, זרוע מול זרוע. באותו רגע, כשנזכר במבטים המאיימים
והמזמינים ששלחו עיניו השחורות כסכין אל ירוסלאב, נראו לו אותם
רגעים כמשובת ילדות שהלוואי ולא הייתה יוצאת אל הפועל. הוא ממש
לא השתוקק לבחון שוב מקרוב את נחת זרועו של ירוסלאב וידע שעדיף
היה לו היה מפנה גבו לאחור ומתרחק ממקום האירוע ולא מנסה
להגניב מבט מזמין ומתגרה של גיבור.
ירוסלאב הסתכל בתמיהה על הרהבת העוז של ניקוס, חיכך ידיו בהנאה
וחיכה להתגרות נוספת של ניקוס שרק תאפשר לו לכלות בו שוב את
זעמו העצור. ניקוס נמלך בדעתו מהר מאוד, הסיק את המסקנות
המתבקשות, הפנה את גבו, השפיל מבטו קדורנית אל האדמה, והחל מסב
את צעדיו בחזרה אל עבר מקום מגוריו.

ניקוס וירוסלאב כנראה לא היו נפגשים לעולם בנסיבות איומות
שכאלה אילמלא אותה החלטה מוזרה שנתקבלה בבית מחוקקים אירופאי
מספר שבועות קודם לכן. אותה העת שקדו ביוון על ההכנות האחרונות
לקראת האולימפיאדה הקרבה ובאה. אתונה לבשה חג והרחובות עוטרו
בקישוטים האחרונים בהחלט לקראת האירוע שימרכז אליה את מבטו של
העולם למשך יותר משבועיים. בינתיים בפראג החליפו ידיים מסמכים
סודיים. רדומיר סרניצ'ק, ראש ממשלת צ'כיה מזה מספר חודשים,
קיבל לידיו מעטפה סודית חתומה בדיו האדומה המפורסמת של פרלמנט
הרפובליקה. רדומיר קרע בחופזה את המעטפה, כשאגלי זיעה מבצבצים
ביתר תכיפות על מצחו ומביעים בצורה שלא משתמעת לשתי פנים את
הלחץ בו הוא נתון. מתוך קרעי המעטפה בצבץ דף נייר עליו נכתב
באותיות גדולות בעט שחור: "יוון הכריזה מלחמה!"
"יוון?! עלינו?! מלחמה?!" תהה רדומיר בקול מעורר פלצות.
"כן, אדוני. המקורות שלנו אמינים ביותר. ביוון מזיזים גייסות
לכיוון הגבול הצפוני ותהליך החימוש הטבעי של היוונים הואץ
בחודשים האחרונים בעשרות מונים", השיב לו השליח בבטחה, אגב
הישרת מבט חודר ונטול רגשי נחיתות אל עבר ראש הממשלה.
"אבל על איזה גבול צפוני אתה מקשקש? הם מתכננים פלישה רגלית?"
השיב ראש הממשלה בתקיפות. גבותיו העבות, הכמעט מחוברות, נתעקמו
במין צורה משרת אימה. קולו נרעד נוכח הידיעה המפתיעה. עתה
איימו אגלי הזעה שכבר נתפרסו על כל מצחו הרחב להטביע את כל
ישותו ביגון קודר.
"כן אדוני. מעל לכל ספק. אנחנו בטוחים בכך", המשיך בתקיפות
ובנחרצות השליח, שנראה כי הוא מרוצה שהוא בסוד העניינים, ויהיו
העניינים אשר יהיו. טובים או רעים.
"והפלישה הרגלית הזאת תהיה איך בדיוק? בגבול המשותף שלנו?" תהה
ראש הממשלה בטון מקאברי, אגב טפיחות עדינות בממחטתו המעומלנת
על מצחו המיוזע.
"כן אדוני. בוודאות. אנחנו צפויים למתיחות גבוהה בגבול
היווני-צ'כי כבר בשעות הקרובות".
"אידיוט!" עתה כבר היה כל זה די והותר לראש הממשלה, "אין גבול
בין יוון לצ'כיה!" סיים והרגיש כי עתה סוף סוף השיב לו כגמולו
לשליח על בטחונו המופרז. צחוק פשה על פניו למרות הידיעה
המדאיגה, ורק משום שגילה עליונות סרקאסטית על שליח זוטר שהחכמה
כנראה ממנו והלאה.
"תחזור מיד לאיפה ששלחו אותך עם השטות הזאת ותברר את הפרטים
לעומק", שילח ראש הממשלה את השליח לדרכו והתפנה לעשן סיגר
יוקרתי בחדרו. השליח השפיל מבטו אל רפצת החדר, הסב את צעדיו
והחל מהלך למקום ממנו הגיע.
 
אותה עת, בקסקרטין מאובטח בפאתי סלוניקי, התכנסו ראשי הצבא
היווני לתיאומים אחרונים. הגנרלים הסבו לשולחן העגול כשמפות
פרוסות מכל עבר וריח סיגריות זולות מיתמר באוויר ומעכיר את
האווירה.
"לכניסת ראש המטה הכללי הנוכחים מתבקשים לעמוד על רגליהם
האחוריות!" צווח הזקיף בכניסה אגב הצדעה חפוזה בידו הימנית.
כולם התרוממו חיש מהר על רגליהם, משל היו בובות קפיץ, ובהצדעה
מהירה אך נחושה מקו עיניהם קיבלו את איליאס, הרמטכ"ל היווני.
"חברים", פתח איליאס את נאומו, "כידוע לכם מדינתנו, בעצת הצבא,
עתידה להכריז בשעות הקרובות על מלחמה כוללת עם צ'כיה, חברה
מכובדת בציר הרשע העולמי. הפלישה הראשונה תחל בשעות הקרובות.
הגיסות כבר מוכנים בצפון המדינה והאישור הסופי לפעולה יתקבל
כאן בהודעה ממר ראש הממשלה בכבודו ובעצמו כבר בדקות הקרובות".
"אדוני הרמטכ"ל", הצביע אחד מחניכי הקצינים הזוטרים שאיכשהו
הצליחו להשתחל לתדרוך החשוב, וקיבל את רשות הדיבור. "שאלה לי
אליך ולכל שאר המכובדים היושבים כאן עמי במעמד כה גורלי זה
עבור מדינתנו", החל לדבר ומיד גלגל את עיניו מהרמטכ"ל אל פינות
החדר, אות למבוכה שתקפה אותו ברגע כה לא מתאים.
"כן, חניך, מהי השאלה שלך?"'
"האם זה לא מסוכן בעידן המודרני להכריז מלחמה על מדינה אחרת?"
פתח החניך אגב נקישות תכופות בידו על שולחן האסיפה, "האם לא
יהיה מסוכן להשתמש בטילים כנגד מדינה כמו צ'כיה ששוכנת בלב
ליבה של אירופה? האם לא נעמיד בסכנה גם מדינות אחרות שאין לנו
שום עניין להתעסק איתן?" סיים החניך, ונדמה כי השאלה עלתה לו
בהרבה מאמץ שכן הסומק שעטו לחייו השדופות שיוה לו מראה של ליצן
בקרקס.
"חניך... חניך... אני שמח על שאלתך", הגיב הרמטכ"ל כשארשת של
רצינות נסוכה על פניו העגלגלים. "שאלה כזאת מראה על חשיבה
נכונה ועל כך שיש לצבא היווני דור מוכשר שידע לשאול את השאלות
החשובות בזמן הנכון ללא כל רגשי נחיתות או הבדלי מעמד", ענה לו
בביטחון ובעמידה זקופה הרמטכ"ל. אותה העת עשה החניך רושם כאילו
כל מאוויו נתונים לסתירת קביעתו של הרמטכ"ל בקשר למחסור ברגשי
נחיתות, כשהחל מתחפר בכסאו עמוק יותר ויותר עד כי כמעט גלש
מתחת לשולחן.
"אך דבר אחד שכחת, ועושה רושם כי הבנתך ברזי הלחימה עדיין לוקה
בחסר", המשיך הרטמכ"ל לפן המעשי של התשובה. "כידוע לך, יוון
הנה מדינה הומנית. וכפועל יוצא מכך, הצבא מודע לבעיות הכרוכות
בלוחמה מתקדמת בלב איזור כה צפוף כמו אירופה. לכן הוחלט בקבינט
העליון שכדי לא לסכן עמים אחרים בלוחמה לא להם תפלוש יוון
רגלית לצ'כיה!" סיים הרמטכ"ל את תשובתו וזכה למחיאות כפיים
סוערות מחבורת מלחכי הפכנה עם תלבושות הצבא.
"'אבל יסלח לי כבודו הרטמכ"ל", אזר החניך אומץ ממקום לא ידוע,
"איך תיתכן פלישה רגלית לצ'כיה בעוד אין לנו גבול עם צ'כיה?"
"אין לנו גבול עם צ'כיה?" הביט נבוך הרמטכ"ל אל עבר המפות
שהונחו על השולחן המבריק, וכשהבין כי טעה, הרים את ראשו אדום
מבושה מהמפות ונעץ את עיניו הרושפות בסגנו שישב לצדו כאילו הוא
האשם בדבר.
"'קוסטה! אין לנו גבול עם צ'כיה?! מה אתה עושה, אידיוט?" צעק
בתוקף הרמטכ"ל ופניו האדימו מזעם.
"'אני אשם?! תאשים את האטלס! אנחנו רוצים מלחמה עם צ'כיה והוא
מחליט לשים אותם רחוק מאתנו. הנה לך צ'כיה! ניצלת! חה חה",
צווח הסגן בביטחון תוך שהוא טופח על כרסו המפוטמת.
"אין בעיה, חברים", החל להירגע הרמטכ"ל ודומה כי גמלה בלבו
ההחלטה לשדר קורת רוח, "טוב שהעמדת אותנו על טעותנו, חניך. אך
כידוע לכם מי שלא עושה לא טועה, ולכן אין שום סיבה להיכנס
לפאניקה. אם אין לנו גבול משותף עם צ'כיה אנחנו נייצר לנו גבול
משותף איתה!" צרח הרמטכ"ל כשבת צחוק נסוכה על פניו, והוא מותח
את גבו בגאווה לקול מחיאות הכפיים הסוערות של חבריו לאסיפה.
"אנחנו נייצר איתה גבול!" המשיך טרוף חימה, "נפלוש למקדוניה!
נטנף את אדמתה בדם הכופרים הנחותים, נאנוס את הנשים, נחטוף את
הילדים, ננתץ את הבתים, נשאיר מאחורינו אדמה חרוכה! כך ייטב!"
הרמטכ"ל ממש הצטווח באקסטזה. הקצינים יצאו מגדרם נוכח החלטתו
החכמה וכישוריו כמצביא.
"אז תגיד לי עכשיו, חניך, אחרי שנכבוש את מקדוניה, יהיה לנו
גבול עם צ'כיה? אפשר כבר יהיה לסגור אתם את החשבון? הא?" גיחך
ותקע את מרפקו הימני בבטנו של שכנו הסגן שהחל מיד לצחקק עימו
בחנופה זולה.
החניך, שבאותה עת הזיע כולו וגופו הצטמרר מהלחץ וגודל המעמד,
ניסה לסנן משפט מבין שפתיו הרועדות.
"אה... אדוני... עדיין לא", ניסה להשיב החניך אך הגמגום מנע
זאת ממנו.
"מה קרה, חניך? החתול בלע לך את השפתיים? חה חה חה", ניצל
הרמטכ"ל את מעידתו הלשונית של החניך לצורך הפגת המתח בקסקרטין.

"לא, המפקד", החליט החניך להשיב נחרצות, "פשוט אחרי מקדוניה
ישנה סרביה. לא די רק במקדוניה כדי להגיע לגבול עם צ'כיה...
אני חושב... זאת אומרת..."
"אה! סרביה? טפו", רקק הרמטכ"ל על הרצפה ותופף ברגליו בעצבנות
כאילו מעך בדל סיגריה, "כופרים! גם אותם נשחט! את רגבי אדמת
סרביה המקוללת נטמא אף יותר מאשר את מקדוניה! עד כי הקרקע תקיא
מקרבה את דם הכולירות! עד כי ירווה צמאונה!" נצטעק הרמטכ"ל
וחמתו בערה בו על 2000 שנות אכזריות סרבית בבני העם היווני.
"אבל אדוני הרמטכ"ל", השתפך בפניו הסגן בקול מאנפף וצרוד, "איך
הסרבים כופרים? הלא הם אורתודוקסים כמונו. בני הקהילה
הפרווסלאבית".
"אתה צודק, אדוני הסגן! לכן, בדיוק בגלל זה, אנחנו נשתמש
בחיילים המקדונים שנשבה! להם לא תהיה בעיה להלחם עם הסרבים. הם
גם ככה שונאים אותם. בעוד אנחנו נהיה עסוקים בתכנון הסופי
לקראת הפלישה לצ'כיה, המקדונים יגירו את דמם וילחמו בסרבים! חה
חה חה!" גער הרטמכ"ל בסגן לקול מחיאות הכפיים הסוערות של
הנוכחים.
החניך יצא מבית האסיפה הסודית, רצוץ ומדוכא ברוחו, עוד יותר
מאשר לפני כן, עת התכרבל בכסא כשגופו נוטף זיעה קרה. דעתו
הייתה מפוררת ומפוזרת. בו בזמן הרגיש הוא עצמו כי ירא הנהו
לצרף יחד את המפוזר ולהעלות איזה רעיון כולל מבין כל סבך
הסתירות בהן נתקל באסיפה. הוא פנה לביתו ושקע בשינת ישרים עת
שבחדרי חדרים באתונה נרקמת המזימה הסופית.

ראש הממשלה היווני קיבל דיווח בהול מהרמטכ"ל על תוצאות הפגישה.
זכרוני אינו מאפשר לי לזכור פרט בפרט מה היה באותה שיחה. אך אף
על פי כן, אנסה להתאמץ, אך קרוב לוודאי שאשמיט פרט או שניים
במהלך השיחה, אם כי את רוח הדברים אני זוכר בבירור.
כשנכנס איליאס לחדר המבוא וביקש מאת המשרתת הפותחת לו להודיע
לראש הממשלה על עצמו, כבר ידעו, כנראה, באולם על בואו (אולי אף
הרגיש ראש הממשלה בבואו מבעד לחלון); אך איליאס שמע פתאום איזה
קול שאון, נשמעו צעדי ריצה של נשים, שמלות מרשרשות. "אולי פרחו
משם שתים או שלוש נשים", חשב בינו לבין עצמו הרמטכ"ל.
"אדוני ראש הממשלה", פנה הרטמכ"ל לראש הממשלה (שחולצתו הייתה
מבולגנת ודומה כי נלבשה במהירות כלאחר יד) בנימה ידידותית אך
מכובדת עם זאת, "צ'כיה מגיבה לתוכניות שלנו".
"מה זאת אומרת מגיבה? על מה היא מגיבה? הרי מדובר בעניין
סודי!" נצטעק ראש הממשלה ומפיו ניתזו אשדים של רוק. "איך
יתאפשר שתוכניות סודיות אלו דלפו אליהם טרם עת! מי פישל? נאבד
את גורם ההרתעה!" נתקף זעם ראש הממשלה, קצף עלה על דל שפתיו
וידיו רעדו במין רטט מוזר.
"כן, אדוני ראש הממשלה. הצ'כים הזיזו את הגבול שלהם איתנו
בלמעלה מ-3000 קילומטר צפונה!"
"מה? אתה בטוח?" נסער ראש הממשלה מן התפנית הדרמטית.
"כן, אדוני המפקד! מעל לכל ספק! אך אל דאגה! צבאנו החזק מצא את
הפתרון וכבר מחר נפלוש למקדוניה ונתגבר גם על התכסיס הגיאוגרפי
של הפוחזים! נכניע את האיכרים הבורים במהרה, ולאחר מכן נפלוש
לסרביה בעזרת שבויי המלחמה ממקדוניה, שכן אחינו הם הסרבים ודתם
היא כדתנו", ענה הרמטכ"ל אגב זקיפת חזהו לאחור ומשיכת מבט
מדושן על פניו, שכאילו ציפה כבר לתחיבת לשונו של ראש הממשלה
עמוק אל תוך נבכי התחת שלו.
"מצוין! מצוין! התחבולה הזאת שלהם לא תצליח להם לסלאבים
העלובים. חה חה חה. כל הכבוד כבוד הרמטכ"ל! אתה תירשם בדברי
הימים של אומתנו לצד גיבורי חיל כסיזיפוס, הרקולס, אכילס
ואטלס! אחד בדורך אתה! שכן אני גדול ממך ב-26 שנה". ראש הממשלה
התקשה להסתיר את שמחתו, וטפח בעדינות על גבו הרחב של הרמטכ"ל
כהבעת הערכה וחברות בו זמנית. ראש הממשלה הוציא מכיס חולצתו את
המפתח לארון הקטן שלצד שולחנו, והציע לרמטכ"ל ללגום עמו מעט
קוניאק להפגת המתח.
"'נחגוג את עליונות הצבא היווני, המתגבר על כל תחבולה זולה
באשר היא ולא נכנע לתכתיבים גיאוגרפיים!" קרא ראש הממשלה אגב
צחוק. הם הטביעו את שמחתם במשקה, ופרצו בריקוד ובשירה לאחר
שהשיכר עשה בגופם פלאים.

 באותה עת יצא רדומיר סרניצ'ק, ראש ממשלת צ'כיה, בהצהרה לאומה
ששודרה בכל כלי התקשורת:
"האומה היוונית באה עלינו לכלותינו. ממידע שהגיע לרשויות הביון
של צ'כיה נודע בבירור כי הצבא היווני הסיט את כוחותיו לכיוון
הגבול הצפוני והוא מתעתד לצאת למלחמה כוללת כנגד מדינתנו שוחרת
השלום והאחווה. הפוחזים מתכננים לתקוף אותנו ביממה הקרובה
בעזרת כוח רגלי מתוגבר. אך עמנו, שלחם על חירותו מול האויב
הקומוניסטי עשרות בשנים, לא מתכוון להיכנע. אנו נגן על גבולנו
מפני הכוחות היוונים ויהי מה! צ'כיה תעמוד באחדותה ותיאות
למלחמה כמו בנה המפורסם שוויק! היוונים, כאחד, אינם אורחים
רצויים במקומותינו! יש להלחם בהם עד טיפת הדם האחרונה! תחי
הרפובליקה!" קרא בהתלהבות רדומיר אל מול המצלמות והעיתונאים
המריעים. הוא היה נואם בחסד ולא היה כל ספק כי נאומו היה חשוב
מאין כמוהו כדי לרכך את תחושת ההלם באומה שמתדפקת על מפתנה של
המלחמה.

 כדרכן של ידיעות מלודרמטיות בעידן המודרני, חדשות אלו הגיעו
במהרה לכל כנפות תבל. טלפונים בהולים, נסיונות הרגעה, איומים
באמברגו וסנקציות כלכליות הופנו כלפי צ'כיה ויוון ממעצמות
העולם.
בינתיים באותו פרק זמן, בסידני אוסטרליה, יצא ירוסלאב, מהגר
צ'כי, מביתו. גם הוא היה בין השומעים את החדשות המפתיעות
והדרמטיות. חמתו בערה בו בעקבות הידיעות שהגיעו מארץ המקור.
יעדו היה ידוע לו. ביתו של ניקוס, שכנו, בן לקהילה גדולה של
מהגרים יוונים ביבשת החמישית. הוא פרץ לגינתו של ניקוס כשהוא
אוחז במקל גדול שמצא ברחוב במהלך מרוצתו. ראה את מכוניתו של
ניקוס והחל להכות בה בעוצמה בשם נקמתו של העם הצ'כי כולו בעם
היווני. כל פנס שבור היה בשביל אמא צ'כית מפילזן שעתידה לשכול
את בנה בעקבות תוקפנות היוונים. ניקוס נחרד לקול הדפיקות
ואזעקת המכונית שיבבה בקולי קולות, ויצא לראות, כשתחתונים
לגופו בלבד, במה מדובר. השעה הייתה כבר קרוב ל-3 לפנות בוקר.
"הא! אתה! מלוכלך! בוא לכאן ואסגור אתך חשבון, יווני מסריח. אף
גנרל לא יציל אותך כאן".
"אני? על מה אתה מדבר? מה עשיתי? איזה גנרל?" תמה ניקוס, אך
כשראה את ירוסלאב, על שני המטרים שלו ורוחב כתפיו העצום מתקרב
אליו בצעדים מהירים עם מקל בידו, עברה התמיהה לפחד טהור.
ירוסלאב החל להכות נמרצות בגופו של ניקוס שנפל לאדמה מבלי
לגלות התנגדות, תוך שהוא משלהב את עצמו בקריאות בשפת המקור.
עברו שניות מספר. והם דווקא יכלו להיות חברים טובים...

 
האם שווה היה כאבו של ניקוס, שתוייק כ-"יווני" בעיני שכנו
בעקבות חלמאות של גנרלים?
האם עליו לשאת בטמטום מקבלי ההחלטות במדינת המקור שלו?
האם ירוסלאב צריך להעלים עין מהתבהמות הדרג הפוליטי במדינתו
הששה אלי קרב?
חסל הפטריוטיזם. חסל הלאומנות. חסל ההליכה העיוורת אחרי איוולת
המדינה רק כי שורשי האדם משם. אדם כאדם יחיה.