בבית ספר היא היתה מלכת הכיתה. בלי כתר, אבל ללא ספק מלכה.
מלכה בלי מלך, קצת כמו באנגליה, כמו על בול, לבד, רק צללית של
ראש.

הבנים פחדו ממנה, והבנות פחדו שלא לפחד ממנה.
כל מילה שלה היתה חוצה את החלל והופכת בן רגע למורשת, תורה
שבעל-פה. כל תנועה שלה היתה מתמלאת באופן מופלא בחן, וכל בחירה
היתה מגדירה מחדש את הנצח.

היא הרשתה לעצמה לצפצף על כולם. על המורים, על ההורים, על
הבנים, על כל העולם, אותו עולם שפינק אותה בכל מה שבחורה רק
יכלה לבקש.

אבל זה כנראה לא הספיק. משהו הציק לה, משהו הריח פשוט לא טוב.
אם זה מריח לא טוב, זה חייב להיות קשור לאף. משהו באף עקום,לא
תקין, דורש שיפוץ.

זה לא היה אמור להיגמר, זה לא היה יכול להחתך, לא לה, מספיק
היה איוב אחד. אבל בניתוח פשוט הורידו לה את כל האף. הרופא אמר
שלא היה ברירה, שזה היה הכרחי.

כך ביום בהיר, הפכה המלכה לשקע חשמל. במקום בו היה אף, נותרו
רק שני חורים. מאצולה, לתחתית של עציץ. הטבע אולי נותן, אבל
הוא גם לוקח. הוא לוקח כי הוא פשוט לא שוכח.