ישבתי שם בחושך בלי להבין את כל העולם הכל נראה לי כל כך שונה
ומוזר כאילו כולם פועלים נגדי כאילו במדינה הקטנה והדמוקרטית
אין אף חוק שנכתב עבורי.
זאת הייתה הרגשה נוראה, לרגעים מספר נעתי בין שברירי הזיכרון
האפלים והמעורפלים שלי, איני מצליח לזכור דבר בבהירות הכל כל
כך שחור לרגע אחד אני חושב שאולי לקחתי על עצמי תפקיד גדול
מידי, רציתי לסוג אבל ככל שבהיתי אותו לילה בשמים האפורים
והקודרים של אמצע שומקום, ככל שנשארתי ער, כך התברר לי שכבר
הדרך חזרה חסומה.
הכל כבר בתוך ראשי.
בחיים שלי סבלתי הרבה מכל העולם, טעמתי הרבה עלבונות, אולי
יותר מידי.
התרכזתי במשך כשש שנים להיהפך למשהו אחר.
בהמשך האימונים גיליתי שאני מקבל כוח נדיר, זאת הייתה נבואה
שהגשימה  את עצמה.
הפכתי להיות האדם שבחלומות שלי.
באותו לילה קר לבשתי את מעיל העור השחור והארוך שלי ויצאתי
לטייל בעיר.
שקט כל כך, אני משער שזה לא דבר נדיר בשעה שתיים בלילה, אבל
אלו השעות שאני עובד.
אנחה כבדה נשמעה מצדו השני של הבניין. התקדמתי באיטיות וראיתי
אדם גבוה ורזה בועט בכלב רועה גרמני אצילי.
המשכתי לצעוד לעבר האדם עד שיכולתי להביט אל תוך עיניו
המפוחדות, הוא מלמל משהו, לא הספקתי לשמוע , שלפתי את הרובה
מכיס הצד של המעיל וניקבתי את ליבו, פעמיים.

למחרת התאוררתי כששמעתי צלילי נגינה מכיוון הבית השכן, אני
נורא אוהב להתאורר  בבוקר כשאודליה מנגנת.
אודליה היא השכנה ממול, היא בן אדם נורא נחמד ואמיתי, אני
מעריץ את טוב הלב והסבלנות שלה.
קמתי  מהמיטה והתרחצתי, עדיין הייתי מסריח מאתמול בלילה.
את הרובה הנחתי מתחת למיטה, אסור שיגלו אותו. אחרי חצי שעה
שמעתי דפיקה בדלת, קפצתי ממקומי המום, זה הם, זה חייב להיות
הם, זהו, הלך עליי, הם גילו אותי.
קפצתי מהחלון שליד המקלחת וירדתי אל העיר התחתית שם לא יגלו
אותי.
אין לי חברים, כמעט אף אחד לא מכיר אותי בעיר, אסור שיכירו
אותי, אני נלחם למען הצדק, ולמען מטרות טובות אבל זה עדיין
נחשב פשע להרוג אנשים בארצי הדמוקרטית.
קצת עצוב שמותר להרוג חיות חסרות הגנה ושום דבר לא קורה.
ככה החיים, לא צודקים.
לכן החלטתי לקחת את החוק לידיים שלי, בלילה אני יוצא למצודים
פרטיים משלי, ביום אני סתם שוטר עלוב.
זה מכעיס אותי שאנשים פוגעים סתם כך בחיות חסרות הגנה. שש שנים
באימונים תכופים הפכו אותי לכמעט  בלתי פגיע, אני מרחף לי בין
הצללים בודד בחשיכה ואף אחד לא יודע מה זה להרגיש כמו אלוהים
אבל אתה בעצם שום דבר, חוץ ממני.
אני הצל שמעפיל על העיר התחתית בשעות הערב, אני הורג אנשים
שראויים למות ולא רק לשבת בכלא, אני גם נמלט.
הצרות שלי ענקיות, תשמעו לי בחיים לא תמצאו צרות כמו שלי.
אתמול עברתי ברחוב צדדי אחד ורצחתי שם איזה שני מנוולים שטיפלו
בחתול שחור ומסכן, כנראה הם מאמינים באמונות טפלות, הייתי חייב
לסלק אותם.
חזרתי  הביתה עם  הרגשה נוראית הרגשתי כאב עצום, מסוג הכאבים
שמרגישים כאשר מישהו קרוב עובר צד.
החיים שלי כל כך מתסכלים אף אחד לא מסכים עם הדעות שלי ואם
מישהו ישמע מה אני עושה יהרגו אותי, זה נורא.
מה אני אמור לעשות, לעזוב את הכל בצד? לפרוש? זהו? אין אף אדם
שמעריך את מה שאני עושה?
איך אפשר לחיות כך? עד מתי?
את השאלות האלו שאלתי את עצמי פעמים כה רבות אך הלילה הם נראו
אפלוליות ולא ברורות מתמיד.
אני אורז חפצים ועוזב לתמיד! נמאס לי! עם כל ההבנה וההתחשבות,
קשה לי כבר לתפוס את עצמי.
מה יש לי?
אני בן אדם?
הלוואי שהייתי בן אדם!
למה הכל נראה לי לא צודק, למה הכל נראה שחור?
אז זהו אני נוסע ויותר שום דבר לא יפגע בי.
כעת שפתאום אני חזק מבחוץ ואף אחד לא יכול עליי, רק עכשיו אני
מגלה כמה  הלב שלי חלש ופגיע.
כל הזמן הזה  חיפשתי את הכוח של השרירים שיביא לי קצת נחת
עכשיו כשאני חזק אני מרגיש הכי חלש בעולם.
למה?