כל מה שראיתי היה ונוס זקנה, צמותיה שזורות לה שתיים, זרוקות
על גבה. יושבת ברגליים קרועות לרווחה בצורה שבלתי תאמן, רגליה
הקצרות חלקות משיערות, ורידים על רגליה, כרס מידלדלת מעל. פניה
כבר אינם יפים כמו פעם, כמו אז, והיא מביטה במראה ורואה שימי
הזוהר שלה חלפו.

"כן. זה לא נעלם מעיני, גם לא מול המראה הזאת, בתחנה מרכזית
שכוחת אל, בחדר השירותים המסריח עד בחילה שאליו איש לא נכנס,
ואני בטוחה מפני העוברים והשבים, שבסה"כ רצו להגיע הבייתה,
ונתקלו בי, כמו כל יום."

ושוב היא מביטה במראה, ומציתה סיגריה ארוכה, והעשן שאופף את
עיניה גורם להן לדמוע ושוב היא אינה יכולה לראות את אשר היא
אינה רוצה לראות. כי כשבד אדום מכסה את ירכיה היא לא נותנת
דעתה בשאלה מי אוהב, כי אף אחד כבר לא יאהב.

"עברו שנים רבות מאז עזבתי את ביתי, והרבה גילגולים התגלגלתי
לפני שהגעתי לכאן. אבל הנה אני כאן, והמראה לא משקרת:
היום אני בת שבעים."

והשנים לא מרחמות, וחולפות, וכל שנה שעוברת מותירה חותמה על
הפנים העייפות. הרי השנים לא מדלגות על אף אחד,
גם לא על זונות זקנות.