עובד כל שבת. לא נח, וחס וחלילה לא יושב
יש עבודה, כי יש אנשים רעבים שרוצים ארוחה
בהפסקה נוסע, ממהרהביתה לאי סי קיו
ומגלה שהיא לא שם, היא לא עונה, היא כאילו בממתינה
חוזר לעבודה ואז נזכר בה

נזכר בידידה שפעם הייתה, שפעם ניסתה ולא ידעה מה היא עושה
היא לא יוצאת לי מהראש, אותה ילדה, חושב ומקווה שאיתה הכל
בסדר

ממשיך ועובד ולא יודע אפילו למה?
לא יודע מה המטרה? לא מוצא, מוצא מה הבעיה

חוזר הבייתה רטוב לא מהגשם, ולא מהברד
אלא מהדמעות, ניחנק מהמחשבות
מגיע ואז רואה הודעה מילדה
בודק, ושם מגלה שאני, כרגיל, יצאתי חרא
שוב מתייחס מגעיל לבנות, ואין לי כבוד

הם אותי תמיד מלמדות, אך אני להגיב לא יכול
רוצה לבקש סליחה, רוצה לחבק את אותה ילדה, אבל לא יכול
לא מצליח. איזה כבוד ואיזה שיט
מה שלא אגיד עכשיו, זה יהיה כבר מאוחר, זה יהיה סתם מיותר.

ואז אני ניזכר שמחר יש לי מבחן
ולא מצליח ללמוד אפילו לא לשניה
אין לי דבר יותר חשוב מבנות, אין לי בעולם הזה.

אז למה תמיד אני מכאיב להן?
למה אני הורג אותן נפשית?

אני לא רוצה לפגוע יותר בבנות, לא רוצה להיות איתן בקשר.
אני אמחק את כל הבנות, ואז יהיה יותר טוב לכולם
ואולי רק אז אלמד להתנהג אליהן בכבוד ובנימוס, באהבה וגאווה

עכשיו יושב והדמעות נושרות לי
לא יכול להפסיק, לא יכול לנשום, מרגיש חנוק
קר ועצוב נורא, מרגיש מנודה מהחברה
מעניין עוד כמה זמן יקח לי להבין את החיים?
להבין את ההגיון של הנשמה...

פתאום הכל נעלם
הכל נהיה אפרורי וסגרירי, אני כבר לא אהיה פה מחר...