דבורה קמה בבוקר והסתכלה בשעון, שצרם לו צרימות משונות והורה
7:00. היא הסתובבה לצד השני של המיטה וראתה את בעלה פוקח עין
ומחייך אליה. היא חייכה לו בחזרה, אבל יום אתמול עדיין הידהד
לה חזק בראש. תוך כדי הליכה למטבח להרתיח מים היא שבה ושיחזרה
את אותו היום. היא נזכרה איך כשלקחה את בתה הקטנה מהגן וראתה
על הפעוטה סימן כחול על היד. כאשר שאלה אותה לפשר הסימן פרצה
הפעוטה בבכי ואמרה לה שהגננת לא אוהבת אותה וצבטה אותה כשלקחה
צעצוע מילדה אחרת. "צריך לדבר מחר עם הגננת", הרהרה לעצמה ולא
ציפתה בכלל למה שיבוא בהמשך אותו היום.

כאשר הגיעה הביתה חיכתה לה בתה השניה עם מכתב: "הישגיה של בתך
בלימודים מצריכים הופעתך בביה"ס לצורך שיחה עם המורה". כאשר
שאלה את בתה לפשר ההישגים ענתה לה הבת שלחצי מהתלמידים בכיתה
יש מורים פרטיים והם מצליחים לעבור בכל המבחנים.
"מי הם אותם מורים פרטיים?", שאלה את בתה.
"כל מורה ממליץ על המורה של הכיתה המקבילה בתור מורה פרטי",
ענתה הבת.

היא טלפנה אל המורה וקבעה להיפגש איתה ביום שישי, שהיה היום
היחיד בו איננה עובדת ורק בו היא יכלה להתפנות לדברים אחרים.
כעבור שעתיים הגיעה בנה הבכור והנחית עליה עוד בשורה רעה:
"אמא, אני צריך לדבר איתך, יש לי בעיה קטנה".
"מה הבעיה בדיוק רותם?", שאלה.
"נעמה חברה שלי בהריון", ענה.
דבורה התיישבה וחשה את השמיים נופלים על כתפיה. "אתם רק בני
13, מה בדיוק חשבתם לעצמכם שאתם עושים?!", שאלה אותו כועסת
מתמיד.
"רצינו לראות איך זה, אנחנו כבר מספיק גדולים", השיב.
"ההורים שלה יודעים?", חשבה ושאלה אותו.
"מה פתאום, השתגעת? אם הם היו יודעים הם היו הורגים אותה.
פניתי אלייך כי את היחידה שיכולה לעזור", אמר לה. "נראה כבר מה
נעשה. תגיד לה שאני רוצה לדבר איתה בערב. בינתיים שלא תעיז
להמשיך עם זה, בטח שלא בלי אמצעי מניעה", אמרה לו.

היא הרתיחה מים לקפה ובדקה מה יש במקרר, רוב המצרכים כמעט
ונגמרו וצריך היה לעשות קניות. אולי היום תיכנס המשכורת מלפני
חודשיים לבנק, תכסה קצת את המינוס ותיתן לה מרחב לקנות קצת
יותר מצרכים. לאחר ששתתה את הקפה הלכה לחדר האמבטיה והסתכלה
במראה. הבבואה עם השקיות השחורות מתחת לעיניים נראתה לה כל כך
דהויה ושיער סתור, שזעק לה שהוא צריך צבע חדש כדי לכסות על
שרידי הצבע הקיים, שקיבל גווני חלודה ונראה נורא. הירהור במצב
הכלכלי הקיים הזכיר לה שוב את סדרי העדיפויות והמקרים שבהם יש
להוציא את הכסף. לאחר שציחצחה שיניים ושטפה פנים חזרה לחדר
השינה והחלה להתלבש לקראת עוד יום עבודה. בעלה כבר התלבש והלך
למטבח לשתות את הקפה שלו ולהכין כריכים לילדים לבית הספר.

"אני הולך היום שוב ללישכה, אולי היום ייתנו לי משהו", אמר לה
לפני צאתו מהבית. כבר חצי שנה שהוא לא עובד, עוד אחד מעשרות
מפוטרי ההייטק שמתקשים למצוא עבודה בגלל גילם המבוגר יחסית.
"בהצלחה", ענתה לו והוסיפה נשיקה. היא הפעילה את הרדיו בזמן
שאירגנה את התיק ושמעה את קולו של מזכ"ל ההסתדרות מדבר שוב על
השבתה של המשק. "בטח שביתה - הוא מקבל משכורת מהכנסת ומשכורת
מההסתדרות גם אם יש שביתה בזמן שכל השובתים לא מקבלים כלום",
רטנה לעצמה. בינתיים שוב החלו צעקות מהדירה מתחתיה, כמו בכל
בוקר בשבועיים האחרונים, כנראה ששוב החבר של קטיה השכנה השתכר
והם זורקים חפצים אחד על השני. היא יצאה מהבית והחלה ללכת
לכיוון העבודה בעודה קולטת בזוית העין את בתו של מר נחמני,
השכן שגר בסמוך לדירתה, מביאה את בתה הקטנה בת ה-4 כדי שהסב
ישמור עליה בזמן שהיא נמצאת בעבודה. העיניים של הנכדה היו
כבויות והיא נזכרה שלפני חודשיים הייתה במרפסת דירתה ושמעה
אותה בוכה ואז שמעה את הסב אומר לה: "אל תבכי לא יכאב לך, ואם
תספרי משהו לאמא היא תשלח אותך רחוק רחוק ויותר לא תראי
אותה".

היא ניערה את ראשה והמשיכה ללכת במהירות כדי לא לאחר, באחת
הצמתים נהג שנסע מהר לא הבחין בחתול ביש מזל שעבר את הכביש,
דרס אותו ואפילו לא עצר לבדוק מה קרה. החתול פירפר במשך דקה
ויילל יללות קורעות לב כשכל גבו מרוסק ולאחר מכן דימם למוות.
היא חשה מחנק והמשיכה ללכת לכיוון העבודה תוך שהיא עוברת על
פני מבנה שידעה שמשמש לאגודה התנדבותית שמסייעת למעוטי יכולת
באיסוף וחלוקת מזון. שלט גדול בחוץ, שהתחנן למתנדבים, הושחת
ע"י כתובות גרפיטי. שרידי פיח היו באחת מפינותיו, ריח חריף של
שתן עלה ממנו וכן הוא היה שבור במספר מקומות. לאחר 20 דקות של
הליכה עברה בסמוך לנקודת המשטרה שבדרך לעבודתה.
היא ראתה במקום את יוני, השכן מהקומה העליונה, עומד במקום ביחד
עם ילנה, בתה של קטיה השכנה, וסוחר בסמים. העיניים של קטיה היו
אדומות ומזוגגות, פנס עיטר את עינה השמאלית ושפתה התחתונה
הייתה נפוחה. יוני חייך כשהבחין בה אך פניו הרצינו שראה את מבט
התוכחה בעינייה כשהתבוננה בילנה.

היא המשיכה ללכת עוד כ-10 נקודות ונכנסה לבניין בו עבדה. על
המעלית היה שלט "לא בשימוש" ולכן נאלצה לעלות 4 קומות ברגל.
כשהגיעה לקומה הרביעית ונכנסה למשרד התקרבה אליה חברתה והודיעה
לה שלא עובדים היום. "מה!?", "למה?" ו"איך?" נשמעו יוצאים
מגרונה. "הרגע קיבלנו הודעה מהועד שאנחנו שובתים עד שישלמו לנו
את המשכורות", ענתה לה חברתה והוסיפה ש"בכל מקרה כנראה שלא
היינו עובדים היום". היא הייתה מופתעת ושאלה חזרה: "למה?".

"את זוכרת את שרה, מחלקת התה שעבדה פה? היא הייתה פנסיונרית
שעבדה כאן בשביל השלמת הכנסה. בעלה היה חולה מאוד והיה זקוק
לתרופות שלא נמצאות בסל של קופת החולים בה היו חברים, הכסף
שהרוויחה בתוספת כספים שלוו מהבנק שימשו לקניית תרופות, עד
שנגמר להם האשראי מהבנק ולא היה להם יותר איך לשלם על התרופות.
היום בבוקר מצאו אותם מתים כאשר שני בקבוקי כדורים לידם ומכתב
שרשום בו שאינם יכולים להוסיף ולחיות בכאבים ובחוסר כבוד בעולם
הזה ואין להם דרישות מאף אחד. הלוויה יוצאת בעוד כשלוש שעות",
ענתה החברה בעצב.

היא חשה דמעה זולגת במורד הלחי, ומיהרה לנגב אותה. היא החליטה
ללכת לשולחנה ולארגן בכל זאת את ניירות העבודה ביודעה שאם
יצטברו יותר מדי ניירות היא תצטרך לעבוד לאחר מכן במהירות יותר
גבוהה על מנת להשלים את הפער. היא התבוננה מחלון המשרד למטה אל
הרחוב וראתה קבוצה של 4 ילדים מתעללים ובועטים במשך כ-3 דקות
בגור כלבים קטן עד שנפסקו יללותיו והוא לא זז יותר.
שוב היא חשה מחנק בגרון והחליטה ללכת למטבח המשרדי ולשתות מים
קרים.

לאחר הלוויה שוחררו כל העובדים לביתם ואחת החברות לקחה אותה
טרמפ עד למרכז המסחרי הקרוב למקום מגוריה. היא הודתה לחברה
ויצאה מהרכב תוך שהיא רואה מראות מוכרים מהמרכז: בפינה קבועה
עומדים להם שני בעלי דוכן נייד עם קוביה ו-3 כוסות מחכים למהמר
הבא שיהיה מוכן להמר על כספו כדי למצוא היכן המטבע; ליד
הכספומט שוב נלחם הנכה על כסא הגלגלים במדרכה העקשנית וחסרת
השיפוע תוך שהוא מקלל את הרשויות שלא עונות לו ולא מתחשבות
בצרכי הנכים; על הספסל 3 הזקנות הקבועות שמתחממות בשמש ומרכלות
ביידיש; לא רחוק מהסופרמרקט שתי ילדות בנות 9-10 עולות חדשות
שמציעות בובות ודיסקים למכירה, פעם שאלה אותן למה הן מוכרות את
הבובות אז הן ענו שהן הביאו אותן מרוסיה איתן אבל להורים אין
כסף לשלם על ספרי לימוד ולכן הן צריכות להיפרד מזכרונות הילדות
שלהן כדי לממן ספרי לימוד "יד שניה" כי ספרים חדשים עולים הרבה
כסף .

היא נכנסה לסופרמרקט וקנתה מעט מצרכים שיספיקו בערך ל-3 ימים
הקרובים.
היא החלה ללכת לכיוון הבית וראתה בדרך שני פועלים סינים נמלטים
מהמשטרה, הם נראו לה מוכרים והיא נזכרה שלפני מספר חודשים נתנה
להם שקית עם אורז לבישול לאחר שראתה אותם יושבים על מדרגות
הבניין עייפים ומלוכלכים מאבק בניין. היא המשיכה ללכת ונכנסה
לחצר הבניין וראתה את יוני כשמכנסיו מופשלים גוהר מעל ילנה
בעוד ששני חברים שלו יושבים בצד ומחכים לתורם.
בניגוד לפעם הראשונה שראתה אותם במצב הזה, לפני 3 ימים, ילנה
לא בכתה ולא צעקה והבגדים שלה היו מונחים בצד ולא קרועים.
כששאלה את יוני למה הוא עושה את זה ענה לה שלא תתערב ושככה
משלמת ילנה על הסחורה שהוא מספק לה.

היא עלתה לכיוון הדירה שלה , סובבה את המפתח בחור המנעול ופתחה
את הדלת.
היא נכנסה למטבח  ודאגה להכניס את המצרכים למקרר ואז שמעה את
הטלפון מצלצל.
היא הרימה את השפופרת וענתה. "דבורה זו את?" שאל אותה קול מוכר
בצד השני.
"כן רמי, זאת אני", ענתה. "דבורה את יכולה לעשות לי טובה? את
זוכרת את סמיר וחוסאם, שני הפועלים הפלסטינים שעבדו אצלי? שני
המנוולים האלה גנבו לי את הרכב וכשניסיתי לעצור אותם דקרו אותי
ביד כמה פעמים ואמרו שזה בשם הראיס המנייאק שלהם. האם את יכולה
לאסוף אותי ולעזור לי להגיע לבית חולים?", שאל אותה. דמעות
נקוו בעינייה וגרונה כמעט ונחנק כשענתה לו. "רמי, אתה אח שלי
ואתה יודע שהייתי עושה הכל כדי לעזור לך אבל אתמול, בגלל
החובות, עיקלו לנו את הרכב ואני לא יכולה לבוא לאסוף אותך.
איפה אתה? תשתדל להחזיק מעמד בזמן שאני מזעיקה עזרה", אמרה
לו.
"אני נמצא ב... של ...", נשמע קולו של אחיה ואז התנתקה השיחה.
"הלו רמי? רמי?", צעקה שוב ושוב אל השפופרת. היא ניסתה להתקשר
אל הסלולרי שלו ושמעה מספר פעמים שהמנוי איננו זמין.

ישראל מודל 2004 חשבה לעצמה תוך כדי בכי חסר מעצורים.