אמצע הלילה, רכבת אחרונה,
הנה אני, את בטח כבר ישנה,
זר פרחים הבאתי לך במתנה,
זרוק בפינה, כותב, לך קינה.

אמצע הלילה, אישה עסוקה,
את הראש, כל היום מנקה,
לב אחרי לב, מכה אחרי מכה,
לך קינה, שאת עכשיו רחוקה.

איך אשכח? איך אשנא?
כל יום נדמה לי כשנה,
איך ארדם? איך אעצום עיניי?
והדמעות זולגות להן לפניי.

והכאב במהירות אליי מתקרב,
רודף רודף, אותי לא עוזב,
מתקרב, כמו אבנים מתגלגלות,
מה לספר, מה לא לגלות.

ואני, כבר בוכה, צועק הצילו,
גם השמיים מעליי מהר האפילו,
לא מחייכים לי, גם לא בכאילו,
לך קינה, תמיד, לו רק השאילו.

ואתם, חכו לנקמה שתבוא מאלוהים,
עם אותן מסכות, ממשיכים ומתפללים,
לא עוצרים לרגע, חושבים, שואלים,
מהו העצב, על מה הקינה, סתם מבוהלים.

ולך קינה, בשם האהבה,
כמו שאני נראה,
זה בטח לא יזיק,
כמו שאת מרגישה,
זה בטח לא יספיק.

גוסס מתשוקה, ילדה רחוקה,
מדמם מאהבה, ילדה של אכזבה,
רק עוד מבט קטן, ושלום,
הולך לי לשום מקום,
רק עוד מילה אחרונה,
איך אשכח? איך אשנא?
בכאב ובדמעות, לך קינה.