אז ככה.
התגעגעתי. באמת שהתגעגעתי, ואתה? חשבת עליי בזמן הזה? אני
מקווה שכן, אבל מצד שני מעדיפה שלא.
מה קרה שהתקשרת? לא שזה מפריע לי, אולי קצת, אבל אם נסתכל על
התמונה הכוללת- החלק בי שכל זה מפריע לו דיי זניח. טוב, נעזוב
את זה. לא משנה מה קרה, העיקר שזה קרה.

קרו לי כ"כ הרבה דברים בזמן הזה, כ"כ הרבה חוויות. המון
רופאים-מומחים, המון בתי-חולים, המון נסיעות לשום מקום. בסוף
חוזרים לנקודת ההתחלה גם ככה. בעצם, גם את זה נעזוב. עדיף שאני
לא אקשקש לך על השטויות הרפואיות שלי. עוד מעט אני אביא טיפקס
ואמחק את כל הפסקה הזאת. התחלה גרועה. צריך משהו יותר אמיתי,
אבל שיהיה סתמי בכ"ז. אני לא רוצה להפחיד אותך, או משהו.

אז מה, מה קורה איתך? יש משהו חדש? אה, מה עם שירי? וואלה, כבר
שלושה חודשים לא שמעת ממנה. וואלה.. חבל. אה, לא חבל? אוקיי,
פשוט חשבתי ש.. שאולי היא תחזור ואז אתם תחזרו.. אבל אם לא
חבל, אז לא משנה. סליחה. על מה? על זה שהעלתי את הנושא..

תגיד, אתה מצטער כמוני על זה שהכרנו?
כבר היה לי טוב, כבר שכחתי הכל.. כמעט. רק כמה פעמים כשלא
הייתי נרדמת, ושכבתי במיטה שעות על גבי שעות, בוהה בחלל,
מתהפכת על גבי ובטני כל כמה דקות.. רק אז לפעמים היו צצות לי
מחשבות עליך. אבל כבר שכחתי. הרסת לי, אתה לא בסדר. הרסת לי עם
השיחה ההיא, אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה מאז. לא, אין לך
על מה להרגיש רע... אין לך על מה, כי זה בכלל לא באשמתך. אני
בכלל לא רוצה שתדע מכל מה שקורה פה, אני מקווה שתבין את זה
אחרת ממה שאני מתכוונת. אני פשוט חייבת להוציא את זה כבר,
להיפרד מזה ולדעת שרק ככה זה לא יחזור אליי כל יום פעמיים
לפחות. להיות שלמה עם עצמי, סוף סוף. יום ראשון מודעות עצמית.
אפילו שהיום לא יום ראשון, בוא נגיד ש... רק בשביל העניין הקטן
הזה, שתכף כבר נגמר.
אז, תן לי רק להסביר לך למה אני מתחרטת על כל הקשר הזה. למקרה
שאתה חושב שאתה מבין, אבל למעשה אתה ממש לא יודע.
אתה מכיר אותי, אתה יודע שאני בנאדם הפכפך. וגם אתה, בערך,
ובגלל זה תמיד הסתדרנו כ"כ טוב יחד. תמיד ידענו להבין אחד את
השני, אפילו דרך המבטים. אני יודעת שאתה יודע את זה, כשהצגת
אותי בפני ידידה שלך שהייתה צריכה טרמפ לאיפה שנסענו אמרת לה
שתראה איך אנחנו מדברים בלי לדבר בכלל. אני מתגעגעת אלייך..
אולי כל זה היה רעיון רע. אולי עדיף להדחיק, אולי ככה אני
אשכח. למה התקשרת, כוסעמק. אני שונאת אותך, אני שונאת אותך כבר
כמה חודשים אבל בשבוע האחרון פי תשע כפול עשר בחזקת תשע יותר.
טוב, עדיף להמשיך. אם אני כבר פה, ובאמצע. צריך לסיים את מה
שהתחלנו, לא? פעם ראשונה שאני מסיימת משהו. לבד.
אז איפה הייתי... אה, כן. שנינו הפכפכים. אני יודעת שאתה יודע,
אבל בכ"ז אני אגיד כמה דברים שכבר הבנת בפעם הראשונה שדיברנו
מחוץ למועדון. אני לא מסוגלת להישאר עם מישהו בקשר ארוך. וגם
אתה ככה, בערך.
אבל זה אף פעם לא קרה לי.. אף פעם אף אחד לא התנתק ממני בלי
להסביר לי למה, חצי התנתקות- כזאת ששומרים על קשר אבל רק ממרחק
נפשי מסויים. אפילו כשאני מתרחקת מאנשים, אני עושה את זה לא
במודע, וכשאני שמה לב לזה הם כבר שוכחים מכל העניין. אבל אתה,
אתה עושה את זה בלי לשים לב (או שאולי עם לשים לב, עדיף שאני
אחשוב שבלי.), ובלי להיזכר בזה גם אחרי זמן מסויים. אתה פוגע
בי, לא, זה לא אתה שפוגע אלא הקשר הזה. זה עושה לי רע, זה
מטריף את דעתי ואני לא יודעת כבר מה לעשות עם עצמי. אני
מתגעגעת אליך, ולך בכלל לא אכפת. אני לא אגיד לך שהתגעגעתי, כי
אני יודעת שאתה לא תענה וגם אני ובאמת תתכוון לזה. אני יודעת,
ואני לא רוצה לאלץ אותך להגיד דברים שיגרמו לי להיתלות עליהם
אח"כ.
אני רוצה להתנתק, כמו שאתה רצית שבוע אחרי שהכרנו, אבל אחרי
יומיים כבר התקשרת אליי כאילו כלום לא קרה- ואני התביישתי
לשאול לכבוד מה השיחה, כי זו אני. וגם עכשיו, כשאתה מתקשר אחרי
חודש שלא שמעתי ממך אני לא חושבת על לשאול את זה. כל המחשבות
בורחות לי ברגע שאני רואה את השם שלך על הצג של הפלאפון שלי,
כל התכנונים שעברו לי בראש אחרי השיחה הקודמת, כל הרצונות
להגיד לך שזהו, נגמר, ממשיכים הלאה בידיעה שלא יהיה עוד. בשביל
מה צריך עוד גם ככה? זה קשר לא מוגדר, קשר שכל אחד רואה בו
משהו אחר. אני רואה בקשר הזה יותר ממך, וצחוק הגורל שבהתחלה זה
היה ההפך.
חח, אפילו כשהתקשרת אליי והעלת את כל המחשבות שוב, אפילו אז
אמרת שעוברת עליך תקופה קשה. אתה מנסה לנחם אותי בזה, שבגלל זה
ניתקנו את הקשר למחצה, או שאתה סתם מתקשר אליי כי אין לך אל מי
לבכות? נמאס לי כבר, אתה יודע מה. פשוט נמאס לי מכל זה, אני
רוצה לשכוח מכל החלקים הטובים שהיו פה ולזכור רק את הרעים, רק
ככה אני אצליח לשכוח ממך לחלוטין. אל תתקשר אליי יותר, אני
חייבת לדעת שלא תתקשר אליי יותר. אם יהיה אפילו קמצוץ, שבריר
אחד קטן של תקווה שאתה עוד תתקשר אליי מתישהו- נפשי לא תוכל
לנוח שוב. למה אתה צריך אותי בכל מקרה, זה נראה כאילו שאתה
מסתדר מעולה גם בלעדיי. מביא משכורת שהיא פי שתיים מהמשכורת
הממוצעת, עושה המון סמים והולך כל שבוע לפחות לשתי מסיבות
לנקות ת'ראש. מי לא היה רוצה חיים כאלה, אה? אז יאלה, היה
נחמד, עכשיו תעוף.
אוף, לא.. אל. תעשה עוד פעם את הקול החמוד הזה של נשיקה, כמו
שהיית עושה פעם, אם אתה זוכר. זה היה ממש מזמן.. אבל רק בשביל
הפעם האחרונה, בבקשה... אני מוכרחה. אל תלך, תשאר עוד.. תחבק
אותי. חזק. אל תתן לי ללכת, אל תתן לי לשחרר את הידיים שלך
ממני לעולם. אל תשאיר אותי לבד... בבקשה... למה אתה כזה קשה?
למה אתה לא מוכן לשמוע שאני כאן, זועקת אליך שתהיה איתי? לא
אכפת לי כבר מכלום, לא אכפת לי מכל סיבה שתתן לעצמך, כי איתי
אתה לא מדבר כבר, שבגללה זה לא יכול ללכת... לא משנה לי.. רק
תגיד שגם לך זה לא משנה, בבקשה.. אל תנסה לשכנע את עצמך שזה
מזיק, כי זה לא. תעזור לי, אני לא יכולה בלעדיך. אני לא יכולה
לחיות בשלמות עם עצמי כשאני מודעת לעובדה שאתה שם, ולא פה.
שאתה קיים, אבל לא בסביבה שלי.

אני שונאת את מי שאני כשאני מדברת איתך, או עליך. אבל אני כל
הזמן מנהלת שיחות איתך בראש שלי, ואני לא רוצה להפחיד אותך בזה
שאני מספרת לך על זה. אני כל הזמן מפחדת שתרתע ממני, במיוחד כי
אני כבר לא יודעת מה מותר לי להגיד ומה אסור. אבל ככה זה
כשנקשרים, אה? כמו שאמרת לי, אחרי חמש שנים שמתרגלים לישון עם
אותה אחת, לילה לילה באותה המיטה, הכל נראה אחרת אחרי שזה כבר
לא ככה, נכון?

אתה חייב להחליט. אני חייבת להחליט. מה יש להחליט??!. כל זה זו
טעות אחת גדולה. עוד שבוע, ועוד שבוע. עוד קצת, וכבר אני לא
אזכור מי אתה כשתתקשר אליי ויופיע לי מספר לא מזוהה על הצג של
הפלאפון. עד אז, הפלאפון שלי יהיה סגור.