New Stage - Go To Main Page

עירד עתיר
/
משפחת אלץ-היימר

מה לעשות. יש שמות מצחיקים. ועוד יותר מצחיק - שלאנשים שיש
שמות מצחיקים, הם לא חושבים לרגע להחליפם. כאילו בכוונה,
מאחורי שמם שוכנת לה הסיסמא כבדת המסר: "זה השם שלי. תראו איזה
שם יש לי, ואני לא מתכוון לרגע לשנותו. שימותו הקנאים, ושישרפו
הלועגים".
מאז כתה ד', כשאמא שלי התגרשה מאבא שלי (דווקא מאבא שלי, ולא
מדוד שלי למשל, קצת חבל), זכיתי, יותר נכון זכינו - אמא שלי,
אני ואחותי - בשם המצחיק הזה. כשהייתי בכיתה ד', כמובן שלא
ידעתי מה הוא אומר. גם החברים שלי לא ידעו.
שמנו הראשון, כאמור, היה אלץ. שם מוזר כשלעצמו, היום כשאני
חושב עליו. אמא שלי הכירה את תמיר היימר (אבי החורג), שנה לפני
שהוריי התגרשו. לא, שלא תחשבו, הוריי לא התגרשו בגלל זה. יותר
נכון, לא רק בגלל זה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. מריבות בבית
היו מאז שאני זוכר את עצמי. צעקות, צווחות, קללות, זריקת
נעליים וחפצים באוויר, רק לא מכות. אבל זה שולי, באמת שולי.
אמא שלי ואבא שלי החורג התחתנו, אבל אמא שלי התעקשה לשמור את
שמה הראשון מאבא שלי, ומה שיצא משניהם, הוא השם הפתאטי
אלץ-היימר. היא התעקשה שגם אני ואחותי נקבל אותו, היא טענה שזה
יעזור ביחסנו עם אבינו החורג, על מנת שנקבל אותו כ"חלק
מאיתנו", כי אמא שלה היתה אומרת לה: "מקבל שם- מקבל אדם". לא
משנה, חפיף.
אני רק מחייך היום, כשאני נזכר איך בכיתה ו' הגיע אלינו תלמיד
חדש באמצע השנה, בשם אסף לוץ. כולנו צחקנו עליו כל היום
במקהלה, בעיקר בהפסקות בחצר: "אסף לוץ עשה פלוץ!".
אם היינו יודעים מה השם שלי אומר, בכלל היו עושים ממני את קרקס
בית הספר.

למה אני כותב את כל זה? בגלל משהו מוזר שקרה לי לאחרונה, ושינה
את כל מהלך חיי, וגרם לכך שאכתוב ואכתוב. עוד מעט תבינו.
מהותו של השם השתלט על משפחתנו, סליחה על הישירות.
הראשונה שהראתה קשר לשם המעפן הזה היתה אחותי טיטי. כן, ככה
קוראים לה. שמה האמיתי הוא "תות". אמא טוענת שכדי להקל את צירי
הלידה שלה בחודש התשיעי היא אכלה כל בוקר עשרה תותי שדה, וזה
עזר לה. לכן החליטה לקרוא לתינוקת שנולדה תות. אבל זה קצת מוזר
להסתובב עם שם כזה, אז החלטנו לתת לה את הכינוי טיטי. גם
בתעודת הזהות כתוב "תות טיטי אלץ-היימר". מאוד מרשים. הכי חמוד
זה כשאני מציג אותה: "תכיר, זוהי אחותי טיטי". תמיד גיחוך קל
(או כבד) עולה על שפתי האדם ששומע אותי אומר זאת.
אז ככה, אחותי, טיטי, היתה אמורה להגיע לבחינת הבגרות שלה
בספרות, ויום לאחריה חברתה הטובה התקשרה לשאול מדוע בוששה
לבוא. אחותי, טיטי, חטפה הלם בטענה ששכחה מכך לגמרי.
מילא. אני, אישית, גיחכתי ולא האמנתי. ידעתי תמיד שאחותי חלשה
במקצוע, וזה היה כנראה איזשהו תירוץ בשבילה. התירוץ הכי בנאלי
שקיים.
בבחינת הבגרות שהתקיימה ארבעה ימים אחר כך, בהיסטוריה, כך
סיפרה לי, כשקראו המשגיחים את שמה - "תות טיטי אלץ-היימר",
נחשול צחוק אדיר עלה בכיתה, ולא בגלל השם. אחד מהתלמידים
צעק:"נו טיטי אלץ-היימר, עבר לך האלצהיימר?". כל היום בכתה. את
הבחינה עצמה בקושי יכלה לסיים. היא טענה שענתה על שאלה וחצי.
מקסימום תקבל 60. מקסימום.
לי כבר מתחיל להימאס מהסיפור האידיוטי הזה, אז נעבור לסיפור של
אמא שלי ושלי (הכי מעניין ורלוונטי, סליחה על העדות, על העיסה,
ועל גסות הרוח כלפי אחותי טיטי...)

אז ככה. אמא שלי לפני כחודשיים לקחה עמה כמה דברים, שהיתה
אמורה להכניסם הביתה. אם אני זוכר נכון זה היה מערכת הסטריאו
שלי, שחזרה מתיקון, שתי שקיות מהמכולת ושקית אחת מהאטליז
"בשרי". אני הייתי אז בבית, בבוקר. פתאום אמי נכנסה עם ידיים
ריקות. לרגע לא שמתי לב, כי הייתי שקוע בסרט על ראשים מצומקים
בערוץ "נשיונל ג'יאוגראפיק".
כשראיתיה שוב, כעבור חמש דקות, הבחנתי בריקנות שאיתה הגיעה.
הרי היתה אמורה לחזור עם בוחטה. שאלתי אותה שלוש פעמים איפה כל
הדברים, ורק אז ענתה:" נדמה לי שהשארתי אותם על הספסל בשדרה,
התכוונתי עוד מעט לרדת לקחת אותם, אבל בגלל שאני סחוטה
מהסחיבה, אם לא אכפת לך, תרד אתה להביא".
"מה?" קפצתי. "השארת הכל והלכת? היום?"
אמא ענתה "כן" חלש, הלכה לחדר השינה וסגרה את הדלת. לא חשבתי
הרבה, וטסתי למטה לשדרה. ראיתי שני שקים גדולים על הספסל מול
הקיוסק. רצתי, חטפתי אותם ועליתי עמם לדירה. פתאום הלב שלי החל
להכפיל את מהירות פעימותיו. המערכת שלי, רק אז שמתי לב, לא
הייתה שם. גם לא השקית מהאטליז. אך מה שאותי הכי הדהים, שכאשר
אמי ראתה זאת, היא לא התפלאה כלל, וענתה לי בפרצוף: "לא נורא,
כפרה. אתה יודע כמה דברים גונבים ביום מאנשים?"
4500 ש"ח של מערכת, וכ - 300 שקל של בשר טרי ומשובח מהאטליז כך
פתרה אותם אמא שלי, כשאם אני מאבד 5 שקלים היא צועקת עלי: "אתה
לא אחראי!".
כעבור יומיים, כאילו לא זכרה בכלל את שקרה. המילה "אלצהיימר"
נטבעה במוחי מאותו היום. איזה פשר נוסף עלול היה להיות
להתנהגותה המוזרה של אימי?  מי שלא הראה סימנים של הידבקות,
הוא מן הסתם אבי החורג.
נכון- הוא רק היימר. מעולם לא היה לו אלץ. מאז, הבטתי בו כגורם
עוין. לא דיברתי אליו.
הוא לא הבין מדוע, אך גם לא התאמץ לברר. כשאמרתי לו "אל דבר
אליי", פניו הביעו כאילו אומר הוא: "לא רוצה לדבר, לא צריך.
אני יכול להסתדר גם בלי השיחות שלך". וכך היה. לאף אחד לא
גיליתי את מחשבתי. משפחתי נדבקה באלצהיימר. אך אלצהיימר מיוחד
- בדיוק כמו השם. מופרד.
אתה שוכח משהו מרכזי וחשוב לרגע, ואז נזכר בו. אך כשכבר נזכרת,
מאוחר מדי, וגם אדישות נוספת לזה.

הסיפור שלי, צר לי, לא יותר מעניין. חודש אחרי זה, בערך,
התבקשתי על ידי שכנתי לעשות בייביסיטר לתינוקת שלה, בת השלושה
חודשים. הסכמתי. גם אתם הייתם מסכימים לו היו מציעים לכם 25
ש"ח לשעה. אני לא זוכר איך זה קרה, אבל יצאתי עם העגלה, ובה
התינוקת, לטיול ב"גן מאיר". הלכתי עם העגלה כל הזמן צמודה
אליי. כעבור שלוש שעות, הייתי אמור לחזור.
כבר ציפיתי לקבל את ה - 75 שקל שלי. אכן חזרתי. צלצלתי בדלת של
השכנה, היא פתחה, ולפתע ראיתי בפניה הבעה, כאילו ראתה שני
ראשים כרותים מצומקים נוטפים, נעוצים על מוטות. כמו בסרט ההוא
ב"נשיונל".
"מה קרה לה?" היא זעקה. כל חדר המדרגות כאילו רעד. חמישה
שכנים, שניים מאותה הקומה, ועוד שלושה מכל הבית, יצאו החוצה
בבהלה למשמע זעקתה. עמדתי, והרגשתי כאילו תקעו את רגליי באדמה,
כל גופי יתד, וראשי הוא ראש כרות מצומק התקוע ביתד.
גופי קפא. רק ראשי זע הצידה, והבחין לפתע שהגעתי רק אני. העגלה
לא היתה שם.
5000 ש"ח טבין ותקילין השלכתי על פסיכולוג, פלוס 4700 על עורך
דין, כדי לנסות להוכיח שהוכיתי באלצהיימר זמני. חודש שלם ניסה
הפסיכולוג שלי, פרופ' דוד קמינסקי, אחד המובילים בעיר, לפחות
בנושא אלצהיימר, למצוא סעיף במחלה הזו הקובע כי ניתן לחטוף
התקף של רגע, ואז הזיכרון שב על מקומו. אך מסתבר, שזעקתה של
השכנה שכנעה פי מאה יותר את השכנים ששמעוה, מאשר אני
והפסיכולוג שלי. ואמא שלי, עוד היתה צריכה להפליט בפני באותו
יום כשזה קרה: "לא נורא. כפרה. אתה יודע כמה הורים, בשנתיים
האחרונות, שכחו את הילדים שלהם במכונית, או במקומות אחרים?".
גם אחותי טיטי לא הגיבה משהו מיוחד.
התינוקת נמצאה באותו יום, בעגלה, כעבור ארבע שעות, בתחנת
המשטרה הקרובה. היא התייבשה ומתה בבית החולים "דנה" כעבור
יומיים. זה לא היה צריך לקרות, אם הייתי זוכר לתת לה לשתות אז
בטיול. בכל אופן, את ה - 75 שקלים שלי לא ראיתי. אני כאן, כבר
חודש תמים, מעביר את זמני בכלא, תא מספר 18, בכתיבה. אולי עוד
אצא מכאן סופר לפחות. נותרו לי עוד ארבע שנים לרצות את עונשי.
לפני חצי שעה שמעתי בטרנזיסטור שלי ששלושה ילדים פלשתינאים
נהרגו בג'נין, ביניהם תינוק בן חודשיים. נחמה פורתא.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 8/11/04 12:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עירד עתיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה