כשהתקשרת, הייתי מופתעת, ציפיתי, ולא ציפיתי, אבל היתה לי
הרגשה שקינאת בו כשראית אותי איתו.
למחרת כבר באת לאסוף אותי.
כשהתיישבתי לידך הסתכלתי לרגע וכבר הבנתי שזה לא בדיוק זה.
ניצוצות היו רק בין המצית לסיגריה שלי, שהדלקתי מיד אחרי
שסיימת לספר לי שהפסקת לעשן.
כשישבנו אצלך בחדר, אמרת שאתה לא מסוגל לגעת בי, כעסתי,
לעגתי.
אחר כך אמרת שאתה לא מצליח לקלוט אותי, בזמן שאני עניתי על
השאלות ששאלתי. חייכת, אז חייכתי גם אני, אתה לא הראשון.
"אז מה, לא תנשק אותי?" שאלתי, ודקה אחר כך הלשון שלך כבר היתה
עמוק אצלי בגרון.
יום למחרת, כשליטפתי את מצחך ואמרתי שיש לך עיניים יפות, אמרת
שאני שיכורה.
כששכבנו מחובקים אמרת שלא הרגשת ככה כבר לפחות שנתיים, אבל
הדבר היחיד שהרגשתי היתה היד שלך, שזזה לי לאורך הבטן.
כשאמרת שתתגעגע ריחמתי עלייך, ידעתי שאתה הולך להתאהב ועכשיו
הכדור במגרש שלי.
שבוע אחר כך הכדורים שלך היו אצלי בידיים, וגם מה שהיה ביניהם.
וכשהלכתי, זה כאב.
ככה זה באומנות, מה שיפה, בדרך כלל כואב.
למחרת, הגעתי קצת שיכורה, אתה בהית בטלויזיה. "אז מה?" שאלתי,
"אני כאן, וזה מה שאתה בוחר לעשות?"
"מה את רוצה לעשות?" שאלת תוך כדי שכיבית את הטלויזיה. ואני לא
חשבתי יותר מדי, "מה שבא לך".
כשנכנסת, כאב לי, אולי כי כאב לי עלייך. "אתה קשה," אמרתי.
חייכת שוב. אבל לא לזה התכוונתי.
כשסיימנו, אמרתי שאני לוקחת את הדברים שלי בחזרה, שאני לא
מבינה אותך בשיט, אמרת שזה הדדי, הבנתי שגם אני לא ממש קולטת
את עצמי בזמן האחרון.
אחר כך אמרת שאתה עייף, לא ידעתי אם זה ממני או בגללי.
כך או כך, חשבתי, הגיע הזמן להיפרד.