[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורי בלאק
/
מחסום כתיבה

א' ישב מול המחשב, וחיכה. שום תמריץ מחשבה לא עזר לו. הוא כבר
ישב שבועות על הכורסא המתכווננת שלו, ודיבר אליה. 'קדימה,
אחורה, קדימה אחורה'. כך הוא השתעשע תוך ציפייה לרעיון.
כשהוא רעב, א' פוקד על הרובוט שלו להכין לעצמו קפה ועוגה. הוא
היה בין הראשונים שקיבל רובוט, על הספר שלו בנושא 'תרבות בן
האנוש, שלב א'.
בספר הזה היו כל מני דברים ישנים, לא עדכניים. אפילו היה כתוב
בספר על איזה כוכב אחד שבני האנוש היו בו, לפני מליון ואחת
שנים.
"ולנו יש חמש פלנטות..."




הטלפון צלצל אצל ת', צלצול ארוך ומתמשך, כאילו מישהו מסרב
לנתק.
"אוח... המכשיר הישן הזה. למה אני לא מעיף אותו?" מלמל לעצמו
ת' בעוד הוא מנסה להיזכר איך מפעילים את זה. עברה רבע שעה עד
שת' הצליח לענות.
"שלום לך ת'. זה יישמע לך קצת מוזר, אבל אני בן אנוש. אתה
יודע, האלה שנכחדו מזמן. אתם אלו שהשתלטתם עלינו. אני מרגיש
בסדר לגבי זה, אני רק רוצה לדבר. הצלחתי להזדחל לחללית שלכם
כשעברתם לפלנטה הבאה, וכבר מליון ואחת שנים אני מתחבא פה".
"אבל...איך בן אנוש יכול לחיות מליון שנה? אתם לא אמורים למות
אחרי מאה ועשרים?"
"כן, אתה צודק. אבל כשהגענו לפלנטה פירקתי את אחד מכם והכנסתי
לעצמי את הגנים. אני חצי בן אנוש, חצי דלתא".
ת' לא ידע מה לענות לו. היו לו כל כך הרבה שאלות לשאול אותו,
אבל הוא לא ידע מאיפה להתחיל. הכול נראה לו מוזר מדי. איך בן
אנוש הגיע לכאן? מה הוא עושה כאן? איך הוא לא נכחד? איך לא
מצאו אותו? ובכלל, איך הוא קיבל את מספר הטלפון?
לת' לא היה מספיק כוח, כך השעון האישי שלו הראה. השעון הראה
שאם ימשיך עוד יותר מדקה וארבעים שניות בשיחה, המתג שלו ייפול
ומי יודע אם מישהו יצליח להרים אותו למעלה.
ת' ניתק, וזרק את הטלפון לפלנטה אחרת.




"נו א', סיימת את הספר שלך? אתה חייב לסיים. זה הספר שישמר את
תרבות בני האנוש. אתה תעשה מיליונים! תזכור שבשלושים ותשעה
מיליארד תוכל לקנות פלנטה".
"אבל אין לי בכלל רעיון", מחה א'. הוא היה נואש. המצב הכלכלי
שלו היה כל כך גרוע, עד שאפילו שליט הדלתא באזור איים לעקל לו
את הרובוט האהוב עליו.
הוא היה נואש. הוא היה חייב רעיון. הוא ידע שזה יתחיל בעיקול
הרובוט, אחר כך הבית המעופף שלו, ואחר כך סילוק לפלנטה של
אלפא. הוא לא ממש רצה בחברתם של חברי אלפא. מאז ומתמיד היה ריב
בין המין של אלפא למין של דלתא. אף אחד לא ידע באמת למה. כנראה
כשאין לך רגשות, חייבים להמציא.

א' יצא החוצה קצת, טייל עם הרובוט. א' סיפר לרובוט חוויות
ותהיות, והרובוט שמר את כולן. א' חשב שזה הפיתרון היחיד שלו,
לחשוב על משהו ולגרום לרובוט לשמור. הרובוט שלו היה גאון. הוא
היה מסוגל לאכול בשביל א', לשתות בשבילו, לשמור מחשבות, להדפיס
אותן, להקרין זיכרונות, ועוד.
א' דיבר קצת עם פחי הזבל, שהתלוננו על כך שהם מקבלים מזון לא
מספק. א' זרק לאחד הפחים בזוקה תלת ממדית. בזוקה תלת ממדית היה
אחד הדברים היחידים שנשמרו מעידן בני האנוש, יחד עם הטלפון. א'
הוא זה שהמציא את הבזוקה הזו. הפח פתח את המכסה, לאות חיוך. א'
לא היה יכול להיות שמח, אבל גם לא עצוב. הוא היה רגיל.




הטלפון צלצל שוב אצל ת'. "שכחתי שיש עוד אחד!"
הפעם לא לקח לו זמן רב להיזכר איך עונים, כי מד הזיכרון שלו
היה מוטען עד הסוף.
זה היה אותו בן אנוש. הוא הציע לו פגישה. ת' חשב להציע לו
חיבור בין רובוטי, אבל אז הבין שלבן האנוש יש רק טלפון.
ת' הסכים לפגישה, אך בחשש רב. הוא נזכר שבן האנוש סיפר לו איך
פירק דלתא אחד. הוא חשש שבן האנוש זקוק לעוד כוח, פן ייעלם.
הרובוט הושיט לעברו שני אקדחים בלתי נראים. ברגע שיש ניסיון
תקיפה, האקדחים פועלים אוטומטית, אפילו עד מרחק של חצי פלנטה.




א' עמד לחזור לבית המעופף, ולהמשיך לחשוב על סיפור. הוא ידע
שאין סיכוי שיצליח, ושהזמן שלו בפלנטה קצר. הוא כבר התחיל
לחשוב על איך אחד מאלפא יתעלל בו ויפרק אותו לחתיכות הכי
קטנות.
הוא ניסה לעלות במדרגות הנסתרות, אך הרגיש שמשהו עוצר אותו.
לפתע, נגלה אליו מחסום. הוא כנראה היה בשינה עמוקה, ורק הרגע
התעורר.
"שלום, אני מחסום כתיבה", הוא הציג עצמו. "בגללי אתה לא יכול
לכתוב. אני עוצר אותך. לא סתם אני נקרא מחסום כתיבה, נכון?" א'
הנהן והמשיך להקשיב לדבריו של המחסום.
"אתה רוצה לכתוב משהו, נכון? ובכן, תן לרובוט שלך לנסות לעבור
אותי".
א' שחרר את הרובוט, והרובוט עבר בלי בעיה. א' ניסה גם הוא
לעבור, אך המחסום עדיין היה שם.
הרובוט חזר לא' והקרין לו סיפור. א' קרא את הסיפור בעיון,
והבין שזה רעיון גאוני. זה היה סיפור מעולה על תרבות האנוש.
אמנם זה לקח 100 שקופיות, אך בעזרת מד ההאצה הכול הוקרן
במהירות.
"כזה סיפור אתה צריך, נכון?" אמר מחסום הכתיבה בעוד השקופיות
נעלמות.
"לא!!! שכחתי להטעין את מד הזיכרון שלי!!! עכשיו אני לא זוכר
כלום", ייבב א'.
"אתה טועה, א'. אגב, אני לא באמת קיים. אני בדמיון שלך. אתה
חשבת על הסיפור הזה בעצמך. אתה היוצר של הסיפור הגאוני הזה.
אתה לא צריך מד זיכרון, אתה צריך רק רגש. אם יהיה לך רגש
כלשהו, תוכל לחשוב על סיפור גאוני אפילו יותר", אמר המחסום
ונעלם כלא היה.
א' עלה לביתו, מותש.




ת' הגיע לפגישה. מולו עמד משהו שנראה כמו דלתא רגיל. ת' בחן
אותו מרחוק. גלגלים, ברזל, נחושת, שני לייזרים, וזנב פלדה. כל
המרכיבים של דלתא. ת' לקח את קרן הרנטגן שלו, ונכנס עמוק לתוך
בן האנוש. הוא ראה דברים שלא ראה כמותם. ממסד הנתונים הנייד
שלו הציג לו את כל הפרטים.
"ריאות-מאפשרות לבן האנוש לנשום". לנשום? מי צריך לנשום?
"קיבה - מעכלת את המזון של בן האנוש". מזון? אה, זה הרובוט
עושה.
"לב - מעביר הדם של בן האנוש. יש האומרים שאפשר גם להרגיש
בעזרתו".
ת' היה מופתע. הוא לא ידע מה זה רגש. ממסד הנתונים המשיך
להקרין דברים על הלב.
המילים 'אהבה', 'שנאה', 'תשוקה', 'כעס', ועוד כל מני מילים
משונות, לא היו מוכרות לו.

ת' ניגש אל עבר בן האנוש. "שלום... אני ת'... מה אתה עו...?"
ת' לא הצליח לסיים את המשפט, וכבר המקום היה מלא בקפיצים. בן
האנוש צחק. "מד זיכרון טעון! זה חלום!" אמר לעצמו בהתרגשות.
כעת, תוך שבוע רצוף של הטענה עצמית, יהיה לו מספיק כוח כדי
לפוצץ את כל הפלנטות החדשות, ולהחזיר מחדש את כדור הארץ.




א' סיים לכתוב את הסיפור שלו, על תרבות בן האנוש. הוא קרא לספר
'מחסום כתיבה'.
הוא חייך, אבל הוא לא הרגיש שמח. "כמה הייתי רוצה להיות בן
אדם..." חשב לעצמו. אבל הוא ידע שזה לא אפשרי.
א' קיבל רובוט חדש, אבל שמר את הרובוט הישן שלו, כי זה הרובוט
שעזר לו לכתוב את הסיפור הזה. הוא קיבל שלושים ותשעה מיליארד,
ורכש את הפלנטה.
הוא שידר מסר לת', חברו משכבר שנות האור, אבל קלט רק אותות
פירוק. "כנראה החליד", חשב לעצמו, ופקד על כל הפלנטה לחייך, גם
כשהם לא מרגישים צורך בכך.




דויד הציל את כדור הארץ. בני האנוש חזרו להיות מה שהיו. אף אחד
לא ידע על השתלטות אלפא ודלתא לפני עשרים מליון שנה. הרבה
אנשים תהו למה דויד לא מת אף פעם, והוא ענה שזו קידמת
הטכנולוגיה.
דויד היה דמות נערצת, אבל דויד הרגיש רק חצי רגשות. הוא חצי
שמח, וחצי כעס. הוא היה חצי בן אנוש, וחצי דלתא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
להיות ספגטי זאת
הפקרות


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/11/04 7:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי בלאק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה