איזה בעסה, איך דפקתי לה את הצורה לאישה הזאת, לפני רגע היא
ניסתה להדביק אותי בנתיב הנגדי ועכשיו היא שוכבת כאן מעולפת.
מה אני אמור לעשות עכשיו, ללכת לתחנת המשטרה ולדווח על תאונה?
לקחת אותה לבית החולים הקרוב? אם אדווח למשטרה הם יעצרו אותי
על הריגה, אבל אם אקח אותה לבית החולים ליחידת הטראומה אז
לפחות יטפלו בה ולא ישאלו אותי יותר מידי שאלות. טוב אני לוקח
אותה לבית החולים.

כך חשבתי כשקרה לי המקרה, נורא פחדתי מההשלכות שהולכות להיות
לעניין הזה, העניין יכול היה בקלות להיגמר בבית המשפט עם עורכי
דין ותביעה רצינית ולמרות שאני עורך דין במקצועי לא חשבתי לרגע
שהעניין יכול להיגמר על הצד הטוב ביותר בסיפור הזה, זה תיק
סבוך מדי ולא רציתי לקחת אחריות על לייצג את עצמי בסיפור הזה.


בבית החולים "שערי צדק" בירושלים ביחידת הטראומה היה תור ענק
של ממתינים, כנראה כולם עברו היום תאונות דרכים. נכנסתי איתה
לבית החולים בשעה 14:00 ויצאתי משם רק ב-20:00 בערב. היא נראתה
כאילו עבר עליה טרקטור או משהו בגודל הזה. ישבתי בבית וחשבתי
לעצמי, "אני שאול אוחיון, עורך דין במקצועי שייך למערכת
המשפטית, לא עברתי עבירת תנועה ולא הלכתי לדווח במשטרה על
התאונה הקטנה שעברתי היום ועל האישה החפה מפשע שהרגתי לעיני
מצלמות הכבישים בדרך איילון."

בעודי מהרהר בסוגיה הסבוכה הזאת נשמעה נקישה בדלת. דניאל
סנופקין עמד בפתח, הוא בוודאי בא לספר לי על משחק הכדורגל שצפה
בו מן המגרש בקריית אליעזר, אך אני עוד הייתי תקוע חזק בתוך
המקרה מהצהריים. זה בוודאי לא יוסיף למוניטין שלי כעורך דין
וגם המשך לימודי המשפטים שאני משלים עכשיו ייפגעו אם בפקולטה
יידעו את האמת על היום בצהריים. אני ניסיתי להתנהג רגיל עם
דניאל אבל הוא הבחין בפחד שניכר על פניי. הפעולה הראשונה בה
נקטתי כששאל אותי "שאולי? הכל בסדר איתך היום? אתה נראה לי
מאוד מוזר." הייתה להסתיר את האמת ממנו, כי אם הייתי מספר לו
הוא היה יוצא דרך הדלת הקדמית אצלי בבית ולא חוזר אף פעם יותר.


עברתי איתו ערב שבו התענתי יותר ממה שנהנתי בו. וסוף סוף כשהוא
הלך הבייתה אז קצת הצטערתי כי עכשיו אני אמור לפתור את זה
לגמרי לבד. המזל הגדול שלי שלא היו עדים לתאונה הזאת, אבל מה
אם מישהו עבר שם אחרי המקרה וראה את שיברי הזכוכיות על הכביש?
מה אני אמור לעשות אז?צלצלתי לחברתי אמנדה ולא הייתה לי ברירה
אז סיפרתי לה על המקרה, והיא שבסך הכל הייתה רשמת בבית המשפט,
אמרה לי שאני חייב קודם כל לדווח למשטרה ואחר כך לספר הכל
לדניאל כדי שהוא יוכל לייצג אותי בתיק הזה.

חשבתי על זה קצת והחלטתי שקודם כל חשובה לי חפותי ולמרות
שידעתי שהסיכוי שאצא מזה זכאי הוא קלוש למדיי. אז מה שעשיתי
כצעד של אדם שומר חוק ומקורב למערכת המשפט בישראל, הלכתי לתחנת
המשטרה הקרובה לביתי ודיווחתי. הם החליטו שבגלל שדיווחתי על
התאונה רק כמה שעות טובות אחרי שהיא קרתה הם ישימו אותי במעצר
עד שייפתח המשפט. איך שהגעתי לכותלי הכלא, מימשתי את זכותי
לשיחת טלפון אחת ובה צלצלתי לדניאל כדי שהוא יוכל לבוא בעוד
יומיים לייצג אותי בבית המשפט, הרי כך או כך הסתבכתי קשה, אז
לריב עם דניאל זה הדבר שפחות הדאיג אותי.

הסוהרים בבית הסוהר היו מאוד קפדנים וחמורי סבר. הם זרקו לי
איזה קערת פח קטנה עם חתיכת סטייק יבשה וחתיכת לחם מלפני
שבועיים. הייתי מאוד בודד בכלא, אף אחד לא השתכן בתא שלי ואף
סוהר לא שמע את זעקותיי לעזרה. הלכתי לישון ובבוקר העיר אותי
רב פקד אליהו לוין, "קום רוזנקרנץ, בוא למיסדר בוקר!". הלכתי
למסדר הבוקר כולם עמדו שם, כל האסירים וכל אסיר עבר דרך חדר
גדול כזה שם הוא קיבל קערה עם כלי גילוח. עמדתי שם עם כל
האסירים והרגשתי את עצמי כל כך לא שייך לשם, רציתי לברוח דרך
הפירצה בגדר אבל ידעתי שאחרי גדר התייל ישנה גדר חשמלית שאם
הייתי מנסה לעבור אותה הייתי מובל אני ישר ל"שערי צדק."

חזרתי לתאי אחרי מסדר הבוקר וקיבלתי קערה עם חביתה. אחרי
שסיימתי לאכול את החביתה המגעילה הזאת אמר לי אחד הסוהרים "מר
אוחיון! יש לך ביקור!" הלכתי לשורת התאים בהם מקבלים מבקרים
ואת מי עיני קלטו שם? אמנדה ודניאל. "דיברתי עם דניאל על המקרה
והוא בהחלט הביע את אכזבתו ממך, אבל הוא מוכן לייצג אותך במשפט
ואני כבר אשלם לו את שכר הטירחה." מאוד שמחתי כשנודע לי שדניאל
לא שוכח אותי גם בזמנים הכי קשים שלי וגם בהתנהגויות הכי
מוזרות שלי. זה באמת חיזק אותי.

דניאל ואמנדה הלכו לדרכם אני המשכתי בפעילויות השיגרתיות של
בית הכלא, חוג ציור, חוג דרמה, חוג פיסול, חוג מיומנויות
החשיבה ופיתוח החשיבה. אחרי כל הפעילויות הללו הלכתי כמעט
לישון ואז בא אליי שוטר והודיע לי "מר אוחיון! מחר בבוקר בשעה
8:30 אתה תוצא מתאך ותובל ע"י ניידת משטרה לכיוון בית משפט
המחוזי כאן בירושלים! אנא התכונן היטב ועבוד על כתב הגנה משכנע
אם אתה רוצה לצאת לחופשי."

עכשיו הזדעזעתי למה הוא מודיע לי רק עכשיו, דווקא בשעות היום
כשיכולתי לעבוד על כתב הגנה עם דניאל הוא לא הודיע לי שהמשפט
יהיה מחר. צלצלתי לדניאל ישירות לסלולרי שלו כדי לא להעיר את
אישתו וילדיו. הוא ביקש לדבר עם אחד מנהל הכלא כדי שהוא יוכל
לאשר לו ביקור מיוחד. הביקור אושר ודניאל בא כעבור 15 דקות
מרגע הינתן האישור. עבדנו בקדחתנות על כתב הגנה כ-5 שעות אך לא
הצלחנו למצוא טיעון משכנע דיו כדי להוציא אותי זכאי מהפרשה
הזאת. אז החלטנו שנרד מהעיניין הזה שאני אצא זכאי במשפט ועברנו
לקו הגנה שבו אני אצא עם כמה שפחות נזקים מהמשפט הזה שבאמת היה
סבוך מפאת מקצועי הטהור כל כך שדבק בו פתאום טעם לפגם.

דניאל ואני כשסיימנו הוא הוכנס לתא שלי כיוון שהיה מאוד עייף
וביקש לישון בין כותלי הכלא כך שכאשר יגיע הזמן לצאת לבית
המשפט הוא יוכל לצאת יחד איתי בניידת. וגם כדי לתמוך בי
בשעותיי הקשות.  

יצאנו למשפט בשעה 7:30 בבוקר, והגענו למחוזי בשעה 8:00 שם
הייתה לדניאל מלתחה שבה הוא החליף בגדים כדי להופיע למשפט
בצורה המכובדת ביותר. אחרי שהחליף דניאל בגדים עברנו פעם נוספת
על כתב ההגנה והגשנו אותו לשופטת.

השופטת עיינה בכתב ההגנה והייתה מאוד ספקנית לגביו אך אישרה
לנו אותו. הלכנו למסור אותו לצילום כדי שלנו גם יהיה עותק של
כתב ההגנה. הופענו למשפט ונערך דיון מאוד מסובך על טוהר המידות
ועל הרשלנות שבמקרה ובמערכת המשפט בישראל. התובעת טענה את
טיעוניה המשכנעים למדיי ודניאל טען את טיעוניי המאוד רדודים.
ואז הכריזה השופטת על הפסקה שבה היא החליטה אחרי ששמעה את שני
הצדדים את החלטתה.

"גבירותיי ורבותיי המכובדים! לאחר ששמעתי את צד התביעה ואת צד
ההגנה החלטתי כי מר אוחיון יוצא מן הכלא למעצר בית כבן 4.5
חודשים. כמו כן אני מחייבת את מר אוחיון בתשלום פיצויים
לתובעת, מר אוחיון לא יוכל לעסוק בערית דין במשך כ-12 שנים עד
אשר תחול התיישנות על התיק הזה. אוסיף ואומר כי מר אוחיון יכול
לערער על פסק הדין באמצעות עורך דינו מר דניאל סנופקין, אם כי
מר אוחיון אם יורשה לי לומר שהעונש שהטלתי עליך הוא יחסית קטן
מאוד מישיבה ממושכת בבית הכלא שבו שהית הלוא כן , עירעור יוכל
להתקבל עד 14 יום מהיום ה-14.8.2001 תאריך פסיקת הדין! הינני
סוגרת את הדיון כעת שלום לכל המכובדים והמשך יום נעים.

היא הוציאה אותי די בזול מהקטע הזה, עכשיו אני אומנם לא בבית
הכלא אבל אני עדיין לא אדם חופשי למדי. לא נראה לי שאני אערער
על זה ולכן אני אחליף מקצוע, אולי אלמד רפואה אלטרנטיבית.
ותודה מקרב לב לדניאל ולאמנדה.