בארץ התנינים חיים יצורים בעלי ראשים קטנים ופיות גדולים.
תושביה נקראים תנינים בגלל התכונה המיוחדת הזאת של אופיים
הלאומי, אך בכל השאר הם ממש בני אדם, גברים ונשים. שמות
התנינים מזכירים את השמות האינדיאניים, למשל: דוב לבן, אריה
נבון, אורן שחור, דבורה מתוקה וכדומה, ולכן שמו של חיים בזבל,
אולי, היה יוצא דופן במשמעותו העלובה שלו, אבל לא היה חריג
בדפוסו ותבניתו משאר שמות התנינים. כך שמבחינה זו כמו מהרבה
בחינות אחרות חיים בזבל היה סתם אחד העם התניני. דרך אגב, ארצו
נקראה תנינאיה.

חיים בזבל הכיר את ליאת ליד לוח המודעות במכללה בה שניהם
התחילו ללמוד אחרי הצבא. את שניהם משכה לעצמה אותה מודעה אחת
בה נאמר על שני חדרים נפרדים, באזור הקרוב למכללה ובמחיר
מציאה. הם הביטו אחד בשני והלכו ביחד לשכור אותה דירה. בדרך אל
הדירה הם פתחו בדיון הארוך שלהם על החיים, על מהותם ותכליתם,
והם המשיכו בו גם בדירה ששכרו ביחד, כל אחד חדרון קטן בשביל
עצמו.

הכניסה לשני החדרונים שהם שכרו עברה דרך מסדרון צר ואפל
שלשמאלו היה מטבחון: כיור, כיריים, מקרר. לימינו היה חלון ממנו
היה אפשר לראות מלונה בה דר כלב ענק, גזעי וחכם. גם הוא ראה
אותם ברדתם במדרגות לדירתם, ותמיד שמח, אף כי התבייש ברגשותיו
האלה, שיש אנשים שיורדים מתחת לרמתו של כלב. לפי הבנתו בני
תנינאיה היו צריכים לחיות בווילה מעליו, ולכן הוא תמיד ליווה
את חיים בזבל ואת ליאת במבט ספוג חמלה ועקב כך גם מלא תוגה.
לפני דלתות החדרונים היה מין חדר כניסה, שטח מרובה ללא חלונות,
אליו ירדו בשלוש מדרגות מהמסדרון. בשטח הזה עמדו שני כסאות
מפלסטיק לבן. החדרונים היו בגודל שלוש על שלוש. בכל חדר היה
חלון קטן המשקיף על קיר אבן הנמצא במרחק של פחות ממטר מהחלון
עצמו. ליד החדרונים שלהם היה גם חדר אמבטיה עם שירותים. במשטח
שלפני הכניסה לחדרונים היתה עוד דלת שמאחוריה היה דוד חימום
להסקה ביתית. בעזרתו התחממו חדרי חוילה הגדולה למעלה, שבקומה
התחתונה נמצאו שני החדרונים האלו, המיועדים לשכירות. בעלי
החוילה היו זוג מקסים עם שני ילדים מבוגרים, בן ובת, שניהם
בצבא. הילדים הגיעו לביתם רק בתור אורחים. לעיתים תדירות, אבל
כאורחים בלבד. הילדים קצת כעסו שהחדרונים למטה הושכרו כי רצו
אותם לידידיהם שהם נהגו להזמין בעת ביקוריהם בביתם. את כעסם
הוציאו על הדיירים בצורת זלזול חם - חיך מהיר, "מה נשמע?" ומיד
"ביי!". חוץ מהזלזול הזה לא היה משהו חם בדירה השכורה הזאת -
החדרונים למטה לא היו מחוברים להסקה הביתית. "אתם יכולים לשים
קונווקטורים. יש לנו ישנים, חסכוני מאד" אמרה בעלת הבית. לכן
בערבים, כדי לחסוך בחשמל, חיים בזבל וליאת ישבו ליד הקונווקטור
על כסאות לבנים ליד החדרונים. שם הם התכוננו שם ללימודים,
שוחחו על כל הדברים שהיו בעולמם והביטו זה בזו במבטים ארוכים.
הם לא ממש נמשכו אחד לשניה. ליאת היתה נמוכה, רזה, גרומה
ורגליה ניצבו במרחק גדול אחת מהשניה. וחיים בזבל היה במשהו
דומה לה: בקומתו וברזותו. ובכך שרצונותיהם" שאיפותיהם ויצריהם
היו נמוכים וחלשים כמו גופיהם.

אך לא היתה להם ברירה, הם היו קשורים זה בזו על ידי קרבת
החדרונים וגם במטבחון והשירותים המשותפים. משותף היה גם העוני,
ונגדו להם היה קל יותר להלחם ביחד לו רק היו מסוגלים להלחם. הם
לא הרבו לדבר על הלימודים, כי אלה לא עניינו אותם, אלה לא היו
לימודי ברירה אלא לימודי הכרח. ולהבדיל ממלחמות קיום אחרות
הלימודים בתור כאלה שווים רק כאשר הם מלחמת ברירה. הם דברו על
תכלית חייהם, נברו בלי סוף בניסיון הדל של חייהם, כמו היו דלים
כל שאר הדברים בחיים שלהם, וניסו לגלות משהו שכדאי לחיות או
אפילו למות למענו. לגבי האחרון הם שמעו שיר בו נאמר חד משמעית,
"שאין דבר אשר כדאי למות למענו", והשתכנעו בכך, אך זה לא פתר
אותם מהצורך לענות על השאלה הראשונה. ובדוברם על המלחמות ועל
הצבא, שני הדברים האלו קשורים בתנינאיה, למרות הניסיונות הבלתי
פוסקים של כל בעלי בינה, חכמה ודעת בתנינאיה להפריד בין השאלות
מטרת הקיום ושל שירות הצבאי, ולא יכלו להבין לשם מה בתנינאיה
כולם רוצים לגייס את כולם לצבא אם מזמן אין בתנינאיה מלחמות
הכרח... ומהשיחות הללו לחיים בזבל וליאת התברר רק דבר אחד
שבשרות הצבאי שניהם אהבו אותו דבר - זמינות של הנשק והזדמנות
בלתי פוסקת להתאבד בכל רגע שהחיים שלהם ייהפכו לבלתי נסבלים.
שניהם הסכימו שאם אין יודעים לאן הולכים החיים שלהם, ברור
שתמיד החיים מובילים לקראת המוות, והדרך הזו קשה וארוכה, ועדיף
בדרך לראות מטרה כלשהי, מאשר לא לראות מטרה בכלל. ואם אין
בחיים משהו שלמענו כדאי למות אז כדאי למות למען המוות עצמו, כי
בחיים ללא תכלית המוות עצמו בהכרח הופך לתכלית. אכן, גם רעיון
כזה מסוגל לאחד בני אדם, אבל לא מהר. והם ישבו ביחד בערבים
התכוננו ללימודים של יום מחר ודיברו וחשבו על עתידם, אותו במשך
זמן רב הם לא ראו כמשותף כי סלדו אחד מדלות והעליבות של השני.
ברם, אם נכון הוא שרחוק מן העין - רחוק מן הלב, אז נכון גם
ההפך. קרבת החדרים קרבה גם ליבותיתם, ועם הזמן, כאשר הם זיהו
זו בזה את קווי חזותם משותפים, זה כבר לא הגעיל אותם כמו
בהתחלה. אדרבא, זה קירב אותם במידת מה, ובזמן ההרצאות במכללה
הם חיכו לערב בו יוכלו להכין להם את הכריכים שלהם עם נקניק זול
ולשבת מול התנור או המאוורר, תלוי בעונה, על הכיסאות הלבנים
הלא נוחים שלהם. הם ישבו כך עד מאוחר בערב כי תשוקתם לא היתה
חזקה מספיק כדי לעזור להם להתגבר על המבוכה ולשאול כמו בסרט:
"Your place or mine?" ואז היו נפרדים לחדרונים שלהם כדי
להיפגש השכם בבוקר ליד דלת השירותים.

כאשר בעל הבית היה יורד, למשל, כדי להפעיל את ההסקה וראה אותם
יושבים על הכיסאות הלבנים, לבו, בדיוק כמו לבו של הכלב שלו,
היה מתמלא חמלה, והוא כל פעם היה מבטיח לשים להם שם ספה,
ולבסוף הביא אותה, כי היה אדם רגיש וטוב לב. קצרה וצרה היתה
הספה אך הספיקה כדי שחיים בזבל וליאת יבלו עליה לילה אחד
מחייהם.

באותו יום הם חזרו מהלימודים כרגיל, לקראת ערב. שונה היה,
שבאותו יום ליאת החליטה לעזוב את המכללה, מפני שלא עמדה בלחץ
הלימודים כי היתה צריכה גם לעבוד, וחיים בזבל שוב קיבל את
הפרויקט שלו מהמנחה עם דרישה נוקשה לשנות הכל בפעם הרביעית. זה
היה יום כזה בו נורא מתחשק שיקרה משהו טוב, אפילו משהו קטן
מאוד, רק שיקרה... והם מצאו את הספה הישנה של בתם של בעלי הבית
העומדת ליד חדרוניהם. הכיסאות הועמדו בפינה, אחד על השני. חיים
בזבל וליאת ישבו עם הכריכים והקפה שלהם על הספה ונדמה היה להם
לרגע שמהרגע זה החיים שלהם ישתנו. ולא היה צורך בשאלה המביכה:
"Your place or mine?" אותה השאלה שלא היה להם חשק חזק דיו על
מנת לשאול אותה. אבל כאשר לא הפריד ביניהם קיר שחצץ בין
חדרוניהם, ולא מרחק שבין הכיסאות הלבנים, אלא היתה להם ספה אחת
משותפת לשניהם, החשק שלהם, חלש ככל שהיה, ניצח.
"ליאת בזבל" אמר חיים בזבל  "זה נשמע טוב. מעודד."
וליאת הסכימה "כן, זה נשמע טוב" ונשארה איתו על הספה הקצרה
והצרה עד הבוקר, והכיסאות הלבנים גילו לעצמם באותו לילה שגם
אנשים אפשר לסדר אחד על השני, וגם הם מסוגלים להשמיע קולות
דפיקות וחריקות. וכל הלילה מלמעלה הדהדו קולות המוסיקה -
הילדים באו הביתה ועשו מסיבה עם החברים שלהם. והדי המוסיקה
מלמעלה סיפקו חושניות ורגש ללילה ההוא.

בבוקר כשליאת וחיים בזבל התעוררו, הרוסים אחרי השינה על הספה
הצרה והקצרה, ועלו במדרגות אל המטבחון לשתות קפה חם של הבוקר,
ליאת אמרה: "איזה עתיד יש לנו? איזו טעם יש לחיינו? לסבול
ולעמול על מנת לשלם משכנתא במקום שכר דירה, ולהתעורר בבוקר עם
הגוף הכואב ולסחוב אותו לעבודה שיהיה לנו כסף לשלם עבור מקום
בו נוכל לישון בלילה כדי בבוקר לקום לעבודה?"
"זה בגלל שנרדמנו על הספה. אנחנו צריכים לישון בינתיים כל אחד
במיטה שלו ורק להיפגש על הספה," הציע חיים בזבל. וליאת בזבל
הסמיקה. אבל לא מאושר. על פניה ניתן היה לקרוא: "איזה מין חיים
בזבל יהיו אלה?" אך היא לא אזרה אומץ להגיד זאת לחיים בזבל
ולכן הסמיקה, כי חולשתה תמיד הביכה אותה. ומזה חיים בזבל נזכר
בכל מה שמצפה לו במשך היום, והוא התחיל לחפש משהו טוב לחשוב
עליו. לא מצא ויצא לבדוק דואר. בדרך כלל הוא עשה זאת בערב, אך
באותו יום הוא שכח. הוא חזר עם צוו מילואים. פירושו המעשי של
הצו היה שגם הפעם הוא לא יספיק להגיש את הפרויקט שלו בזמן.
וליאת אמרה: "נביא ילדים שימלאו דירות מכוערות ויהיו לבשר
תותחים בצבא?"
המילים הנדושות האלו הרגיזו את חיים בזבל, כי נזכר ששמע פעם
שתקווה מקוננת רק במוחות מקוריים ואמיצים, ובכל זאת ניסה לעודד
את ליאת: "יש לי דוד בארץ רחוקה ועשירה" והוסיף "וגם לנו תהיה
שם ווילה כמו זו." אולם קולו לא נשמע משכנע, גם מפני ששמחתו
הקטנה שנבטה בלבו בשל קבלת הספה  הצרה והקצרה כבר קמלה ועל
שרידי השמחה פרחו כל מיני כאבי גוף ומועקות הנפש שנגרמים בגלל
השינה הקצרה והדחוקה על הספה הקצרה והצרה.

הקפה הכי וותיק בתנינאיה הזכיר להם עוד שאלה ישנה אחת, אותה הם
אף פעם לא שאלו בקול, אבל הרהרו בה כל הזמן. והשאלה היתה: אם
הם עד עכשיו לא הצליחו להגיע לקפה יותר טוב, אז איזה סיכוי יש
להם לשנות משהו בכלל בחייהם? והם שתו את הקפה בשתיקה כבדה
ומכבידה. ואז אחרי הקפה צלצל הטלפון וקול הבא מעבר לים הודיע
שהדוד נפטר והשאיר את כל רכושו למועדון פוטבול מקומי. ושמספר
חולצות עם סמל המועדון יישלחו לחיים בזבל בהקדם.
"הנה, יהיו לנו חולצות יפות," מלמל חיים בזבל עם חיוך מבויש על
פניו, מבויש כי הוא יצא שקרן, בגלל שאמר לה שיש לו דוד עשיר,
והתברר שאין לו. ליאת השיבה לו במבט כזה, שכאשר גבר חוטף מבט
כזה מאישה הוא יכול להיחשב כמת, אולם במצבו של חיים בזבל הוא
לא שינה דבר כי ממילא חיים בזבל היה חשוב כמת, מפאת עניותו.
(הרי גם במקורותנו נאמר: "עניות כמיתה" נדרים ז ב).

וכאשר ליאת ראתה את המוות על פניו (זה לא היה חדש, רק הפעם היא
משום מה קלטה זאת בבהירות חדה מהרגיל) היא קמה, נכנסה לחדר
האמבטיה, והוציאה מהארון גלולות שינה שנשארו שם מהדייר הקודם.
היא שמה כיסא ליד הספה והתחילה לחלק עליו את הכדורים בזוגות.
נוצר שביל ארוך ומפוטל שחילק את הכיסא באלכסון. לו ידע חיים
בזבל ואפילו פעם אחת להגיד 'לא' לגורלו, הוא לא היה מגיע
לחדרון הקר והאפל הממוקם למטה ממלונתו של הכלב, אבל הוא לא
ידע. הוא ידע רק לומר ברוך: "לי את בזבל, ואהיה איתך. לעולם."
לכן ליאת וחיים בזבל התיישבו זו לצד זה, התחבקו, והחלו לקחת
כדורים. כל פעם אחד-אחד מכל זוג ולבלוע אותם. ואחרי כל כדור הם
לגמו לגימה קטנה של יין לבן, שגם הוא נשאר אחרי הדייר הקודם.
היין היה חם וחמוץ, אך ליאת וחיים בזבל לא היו מפונקים.
כשנגמרו הכדורים, הם קמו, התנשקו חלושות ונפרדו לחדרוניהם.


בעל הבית מצא אותם למחרת לקראת ערב. באו קרוביהם ולקחו את
הגופות. בעלת הבית גזרה מהעיתונים קטעים, שספרו את הסיפור הקצר
והעצוב של זוג הסטודנטים, שהיו עניים ושכר הלימוד היה גבוה מדי
ובעל הדירה עשק אותם עם שכר דירה, ונאמר גם שבכל מקום אחר
בעולם הצעירים האלו היו יכולים להיות מאושרים, ורק בתנינאיה
הקטנה לא נותרה להם שום תקווה. הפרסומים מאוד פגעו בבעלי הבית.
אך למרות זאת הבת של בעלי הבית בקשה וקבלה יום חופש מהצבא בגלל
הלוויה. ללוויה היא לא הגיעה מהנסיבות משלה, אבל באותו יום היא
ארגנה בביתה מסיבת התרמה נאה. במסיבה הם אספו כסף בשביל
המצבות. הבן היה בתפקיד באותו ערב ולא בא, אבל גם הוא תרם
ממשכורתו הצבאית על המצבות.

כעבור ימים אחדים בעלי הבית ישבו במטבח שלהם, אכלו עוגת אגוזים
ודברו על הצעירים המסכנים ששמו קץ לחייהם
" זה מפני שלא נותרה להם עוד תקווה," אמרה בעלת הבית בקול
מהורהר.
"צריך שתהיה תכלית בחיים" אמר בעל הבית, מדוכדך ועצוב.
"אי אפשר לחיות בלי אתגר בחיים" אמרה בעלת הבית בפנים קודרות.
"אי אפשר" הסכים בעלה, "בוי נמכור את הבית הזה ונבנה חדש. יותר
גדול, יותר יפה ובלי זיכרונות קשים".
"הבן שלנו הוא קצין בתותחנים" אמר בגאווה בעל הבית, "עד
שישתחרר נבנה לו בית יפה-יפה!"
"גם הבת שלנו בצבא," הזכירה בעלת הבית.
"כמובן, " אמר בעל הבית. "אבל, את יודעת.., נו, מה עושות בנות
בצבא. סתם, בזבוז זמן. אנחנו החיילים זה משהו אחר." והוא התחיל
לספר לה סיפור מימי שירותו הצבאי. הם נזכרו בימי נעוריהם ושכחו
על הצעירים המסכנים. הרי, מי שיש לו תכלית בחייו שומר בזיכרונו
רק דברים טובים. זה איכשהו הולך ביחד.