שדה התות לתמיד

הייתי בעיצומו של בייביסיטר כשראיתי אותם דרך החלון באותו לילה
כחול.
הם היו חבורה של ארבעה וניגשו ביעילות אל רכב חונה שניצנץ לו
בשקט בצד המדרכה.  עוד בטרם הספיקו להשלים את מלאכת הגניבה
הבחין בי אחד מהם, עומדת קפואה בחלון המואר.  הוא הפנה את
תשומת לב חבריו בזמן שאני הושטתי יד אל שלט הטלוויזיה, וקרבתי
אותו אל אוזן ימין, עושה את עצמי מדברת בטלפון, כאילו התקשרתי
בבהלה זה עתה אל המשטרה לישועה.  במקום להסתלק משם, שזה מה
שקיוויתי שיעשו, התקרבה החבורה אל הבית.  ראיתי דרך החלון איך
הם מקיפים אותו מכל כיווני רוחות השמים, בעודי מבועתת מפחד
בפנים, לא מסוגלת לבצע את שיחת הטלפון האמיתית אל כוחות הצלה
עירוניים.  תוך רגעים שהיו ספורים אך דמו לנחש חלקלק המתפתל
סביבי הם מצאו אותי באותה פוזה קפואה ליד החלון וחטפו אותי
איתם לטירה.

הטירה היתה קפואה ומעופשת, חשוכה וטחובה כמו שטירות עתיקות
יודעות להיות, כמו בסרטים, ואני הילכתי בתוכה בשמלה קטנה
ומתנפנפת, כמו רוח רפאים חסרת מנוחה.  היו שם עוד חוץ ממני.
עם מבטים מזוגגים, ועיני דמעות אדומות.  היו לילות שהקירות
זעקו, שמהנברשות נזלו טיפות זכוכית מעקצצות, ששולחנות העץ
הכאיבו לי בגב, ברגליים, בשקע הצוואר.  גופי היה זרוע חבלות
בשלבי קרישה מגוונים, למרות שלא זכור לי שאי פעם הכו, שרפו או
שרטו אותי ממש.  אולי זה היה רק בלב.

בחדר כזה, בו שולחן עץ כבד וארוך, פגשתי בו לראשונה.
הוא היה שרוע על בטנו, חצי ערום, רועד משמחה כימית וקור
ביולוגי, וממלמל חצאי משפטים שהיו קוהרנטים בערך כמו בדיחות של
בזוקה.  לא דיברנו הרבה, אבל מאז עמדנו זה לצד זו במסדרים של
החוטפים.  הם הכריחו אותנו לצפות בהם בעודם מעלים על המוקד
קורבן אחר בכל פעם, כשאסור לנו לזוז או לדבר.  הייתי עומדת שם
עם עיניים פקוחות אך לא מביטות, וגב כף ידו מטיילת בזהירות על
גב כף ידי. מבטו היה מיושר קדימה וקולות נשימתו העולה והיורדת
ניגנה סימפוניה בלתי מובנת .  לפעמים נדמה לי שאני כבר לא
מסוגלת לזכור בבהירות את כל זוועות הטירה.  הזכרונות הפכו
חמקמקים כמו חלום בלהות מתישן, שרק הבזקים ממנו מגיחים בשעות
של חוסר הקפדת המודע.

כשהוא ספר לי בוקר אחד, בלחש, שהוא מתכוון לברוח משם, התפלק לי
צחקוק קולני מדי, שאחריו אסרו עלינו להפגש יותר.  ביליתי את
ימי ולילותי בשינה טרופה בחדר העונש אשר במרומי הטירה, כמו
נסיכה חמוצה.  החדר הכיל מיטה צרה, ומתחתיה היו מקובעים
רמקולים שלעולם לא כבים, ומשמיעים רק מוסיקת מעליות.  הייתי
מעבירה את הזמן בהזיות על היותי תקועה במעלית המובילה לנשף
מסכות מהודר, וצוות שלם מחלץ אותי ומוביל אותי, סמוקה ונרגשת,
אל אולם מפואר, שבו כולם מחייכים אלי ואני תוהה מי עומד מאחורי
כל חיוך.

הסתבר שהוא ניצל את שהותי בתא העונש כדי לרקום תוכנית בריחה
מתוחכמת.  הסכמתי לא רק לשתוק אלא גם לשתף פעולה בתנאי שיבטיח
לי שיאהב אותי לנצח.  אי אפשר להגיד שהכרתי אותו היכרות של
ממש, אבל אומרים שכל מה שהאדם זקוק לו באמת היא תחושה שמישהו
אוהב אותו לנצח, אז לא רציתי לקחת סיכון בעניין.  ברוב
כסילותו, הוא הסכים.

באותו לילה טיפסנו יחד אל חדר המכונות של הטירה, מרחנו את
עצמנו בשכבה עבה של וזלין והתחלקנו בתוך המרזב בסיבוב שהקיף את
הטירה כולה.  נפלטנו היישר אל תוך שלולית של הפרשות, שבהקה
באור הירח.  כל חיי לא הערכתי שלולית של נוזלים יותר מאשר את
השלולית ההיא בלילה ההוא.
הוא הציע שנחצה ברגל את השדה ההררי עד שנגיע לשטחים המישוריים,
בהם נתגלגל עד בואנו לעיירה הקרובה ממערב.  חייכתי בצייתנות,
למרות שהיו לי דווקא תוכניות אחרות.

בעודי צועדת מאחוריו, מפלרטטת עם קרני השמש החמות שהחלו לבקוע
בינתיים משמי הלילה, הרגשתי את גופי מתרומם לאט לאט מהקרקע
הלחה, ומתחיל לרחף בשמים הבהירים.  לא הרגשתי קלה יותר, אלא
קרובה יותר אל עמים קדומים.  השדה הגדול נשרך מתחתי, וגם הוא,
נקודה קטנה של אדם, מנופף בידיו בהפתעה, בכעס ובחוסר אונים
(הפוך מהסדר אליו הורגלתי) בשדה-התות-לתמיד.
בשדה השעורה בו נחתתי שעה קלה לאחר מכן הקיש אותי נחש צפע
ארסי.
וכך נהיה לי שקט קבוע. שקט פועם ואבירי.
זה או שעורה או סמים איתי.