איך שהוא תמיד כשמגיע פסח אני סולחת לעצמי, אולי בגלל הרוח
השרבית, אולי זה בגלל שאני ממש לא אוהבת חורף ואולי זה בגלל
שפשוט בחרתי לי חודש מיוחד בשבילי לסלוח לעצמי.
קמתי שוב בבוקר בעייפות כזאת שמכריחה אותי להישאר במיטה ולשכנע
אותי שבאמת אין שום סיבה שאני אקום הרי במילא שתיים בצהריים
ואם להודות, באמת אין לי ממש מה לעשות אז למה לא להמשיך
לישון.
אמא התקשרה. איזה טיימינג יש לאשה הזאת, איכשהו תמיד כשאני
מתלבטת היא מופיעה משום מקום ומחליטה בשבילי, אז קמתי, היתה
שמש בחוץ והחלטתי לצאת החוצה. משהו באויר אמר לי שלהישאר בבית
ולרחם על עצמי אני יכולה לעשות ביום אחר, יותר אפור או למשל
כשאני בעבודה, חבל לבזבז יום כזה יפה עליי. נסעתי לים, משהו
בלצרוב את עצמי בשמש גורם לי להרגיש חיה ואין יום טוב יותר לזה
מהיום. יום שרבי רווי בקרניים להוטות, נסעתי לחוף הצוק נזכרתי
שבפעם האחרונה שהייתי כאן גנבו לי את האוטו, לא נעים לכל הדעות
וכמו להתגרות בגורל גם חניתי באותו מקום, אני אוהבת לבדוק את
העולם, הוא במילא מאכזב, אז מה זה כבר משנה.
נשכבתי על החול ולפני שפשטתי את בגדיי החלטתי להביט קצת על הים
ועל הקו הזה שנפגש עם המים. כשהייתי קטנה הייתי בטוחה ששם,
במקום שהים נפגש עם השמיים, זה סוף העולם.  כשגדלתי והתפכחתי
הבנתי שזה מקסימום קפריסין, האמיתות האלה של החיים תמיד אכזבו
אותי ואולי זו הבעיה שלי, שהדימיון שלי לא מאפשר לי לקבל את
המציאות כי הרי המציאות היא הרבה פחות מקסימה. בלי להעליב את
קפריסין כמובן.
השמש החליטה להראות נוכחות אז בתגובה פשטתי את בגדי ונשארתי עם
פיסות בד קטנות שכולם קוראים להם ביקיני, שנים התביישתי ללכת
חצי ערומה ואז הסתכלתי מסביב והבנתי שיותר מזעזע ממה שרואים
אצל נשים אחרות כבר אין, אז העצמות שלי פחות מעניינות מהשומן
הרווי שפורץ מכל עבר על החוף.
זה לא שאני אוהבת להיות לבד, זה פשוט שככה זה יצא, מכסה. כולם
אומרים שלכל סיר יש מכסה, אפילו תמר הפסיכולוגית שלי מתעקשת
שבסוף אני אמצא, אבל אני הרי משלמת לה אז כמה כנות אפשר כבר
למצוא ב-250 ש"ח. אם כולם בעולם סירים אז אני בטח מחבת, וכנראה
שהיות ולמחבתות אין מכסים נגזר עליי לחיות לבד, ולא רע לי עם
זה. רק לפעמים, בדרך כלל בלילה או בבוקר כשאני קמה ואולי
לפעמים אצל חברים, בעצם על מי אני עובדת ממש רע לי עם זה, אבל
שוב, אחרי שאני משלמת 250 ש"ח אני חייבת ללמוד לחיות גם עם
הרע.
נשכבתי על מגבת שמתי את הדיסק של רדיוהד אוקיי קומפיוטר (שלכל
הדעות לא רצוי להשמיע אותו לאנשים בעלי נטייה אובדנית מובהקת)
וסגרתי את העיניים.
מרוב שהיה לי חם התחלתי לדמיין טיפות מים קרות שנוזלות עלי.
כשזה התחיל להיות ממש לא נעים הבנתי שזה קורה באמת. פקחתי את
העיניים וראיתי דמות מעורפלת עומדת מעלי ומטפטפת עלי בלי
בושה.
אחרי שהצבעים בעולם חזרו לרשתית שלי ראיתי בחורה די יפה ומאוד
רטובה עומדת לידי, לא כל כך הבנתי מה היא רוצה, רק ראיתי את
השפתיים שלה זזות ואז הבנתי שבשביל להבין מה היא רוצה כדאי
שאני יוריד את האוזניות. "הי אני מצטערת שאני מציקה, אבל אני
יכולה לשבת לידך ולהתחלק איתך במגבת כי שכחתי את שלי בבית", אף
פעם לא הבנתי את הקטע הזה של אנשים, מה בפנים הזועפות שלי גורם
לכם לגשת אליי ולמה לעזאזל את באה לים בלי מגבת, או משהו, מה
חשבת שיקרה??? עדיין הייתי בשוק ורק עכשיו חזרו לי הצבעים
לעיניים, התביישתי להגיד לה שהיא מפריעה. ועד שחשבתי על איזו
תגובה הולמת היא כבר התיישבה לידי ממש קרוב. "היי, אני רוני",
היא חייכה והמשיכה לנטוף. הנהנתי קלות, היא לא הסיקה להסתכל
עליי וזה נורא הביך אותי, "את בשוק", היא שאלה וחייכה. הסתכלתי
עליה וחייכתי לה בחזרה. "קצת, את יודעת, מי בא לים בלי מגבת?"
היא צחקה, "המים מעולים, רוצה להיכנס?" "אוקי", שמעתי את עצמי
אומרת בקול רם בלי לדעת למה.
נכנסנו למים, החלטתי שזה מעצבן אותי, הביטחון העצמי המופרז הזה
שלה. וחוץ מזה לא מאיימים על פקידה עם עיפרון. אני עכשיו חייבת
להביך אותה. המים כבר היו די עמוקים והיינו שם לבד בתוך הכחול
הענק ואז סיפרתי את הסיפור על קפריסין והיא צחקה ופחדתי
שנשמעתי טפשית, ושוב היא לא הפסיקה להביט בי כל הזמן, התקרבתי
אליה ונישקתי אותה, היא הייתה כל כך יפה עם הקרניים שזרחו
מאחוריה כמו תאורה מדהימה שהדגישה את תווי הפנים שלה, היא
נראתה זוהרת כמו בת ים קטנה כזו. והרטיבות הזו והמים שנוזלים
בה הציפו אותי לגמרי וכל האיפוק שצברתי במשך שנים בשנייה אחת
נעלם, היא הורידה את הבגדים לגמרי וסחפה אותי אליה. ועכשיו
כשהיינו בתוך המים הכל היה סביבנו שקט ורחוק וכל צורת חיים
אחרת לא נראתה באופק. רק אני והיא והים, נשענות אחת על השניה,
נאחזות אחת בשניה ואולי בפעם הראשונה בחיים נתתי לעצמי להיאחז
במישהו כי אף אחד לא ראה, ואולי זה בגלל משהו בה, או בים או
בקרבה לקפריסין ואולי זה בגלל שאני פשוט לא יודעת לשחות.