יום הביקור באושויץ היה יום העשור שנים למותה של סבתי ויכול
להיות שזה מקריות או שזה גורל שאלה בעצם שני צדדים של אותה
מטבע. אבל בכל זאת מהסימבוליות של העניין קשה להתעלם, העובדה
שהיום ביקרתי במקום שבו יכול להיות שחצי ממשפחתה מצאה את מותה
המקום שמשך כל שנות נעוריה חיה בסתר רק כדי לא להגיע אליו.
        בירקנאו כל כך גדולה ומפחידה גם עם הדשא וגם עם
העובדה שחלק גדול ממנה נהרס. רק לשבת באחד הבלוקים ולהרגיש את
הקור עולה אלי מתוך הבטון, קור כזה נורא למרות שבחוץ זורחת
שמש. קור שמזכיר חדר קירור לבשר או לגוויות.
        שמענו את הסיפור של הלינה הסיפור שלה כל כך אנושי ,כל
כך אמיתי כאילו ההוא מומצא כשמסתכלים על החיים של אז מנקודת
המבט שלנו, של נוער שגדל בסביבה בה אנו לרוב שבעים, מוקפים חום
ואהבה. בלתי אפשרי להבין את החיים של  אז. כל המספרים שזורקים
לנו, כשמגיעים לשם וזה כל כך מוחשי ואמיתי זה עוד יותר קשה
לעיכול ובלתי ניתן להבנה, זה מעין פרדוקס כזה שאני לא יודעת
איך למצוא לו פתרון.
        לראות את כל הערמות: ערמות השיער, ערמות הנעלים
וערמות המזוודות. ולחשוב שעל כל צמה שזרוקה בערמת השער יש ילדה
קטנה עם צמה אחת או שתיים , ואימא או דודה או חברה טובה שקלעה
לה את הצמה, ומישהו שהיה פשוט מלטף את ראשה כשהמילים כבר קטנו
מלהכיל את התחושות. והנעליים... אני מרגישה לא בסדר שהנעליים
האדומות, הורודות והצבעוניות בולטות לי ישר בעיניים, גם אלה
הבלועות והקרועות היו של אנשים. והמזוודות... המזוודות שכל אחד
השקיע וחשב מה להכניס ומה להשאיר, מזוודות שהם כל רכושו של אדם
שאיבד כבר הכל, שהם עולם ומלואו, והם בכלל לא ידעו שהם לא
ישתמשו בשום דבר, שהכל יגיע לידה של המפלצת הנאצית.
          מכל המראות שראינו הכי מרגש היה בחדר התייחדות כשכל
אחד קרא את שמות בני משפחתו, כל כך הרבה בני משפחה אחת שהשריד
האחרון שנותר מממנה עומד מולי ומקריא את שמות אלו שנספו.
כשקראתי את שמותיהם של בני משפחתי חשבתי בעיקר על אחותה הקטנה
של סבתי, זו שהיום מלא עשור שנים למותה, ובאופן אוטומטי חשבתי
על אחותי הקטנה שלי, על עמית. אני כל כך אוהבת אותה ורק המחשבה
על הדברים הנוראים שעברו על אחותה הקטנה של סבתי.
        כששרנו את התקווה בהיכל הסגור כשהקולות מהדהדים
מהקירות כאילו הם, כל אלה שעברו תחת שער הברזל ולא יצאו, שרים
יחד איתנו, הרגשתי כאילו הם מסתכלים עלינו בתקווה...