שכבתי לי, שרועה על המיטה, נרדמת ומקיצה לסירוגין. הזיכרונות
מציפים אותי, משמחים ודוקרים בו זמנית. הנה אני פוסעת איתו בתל
אביב ידו מונחת על מותני ואצבעותי משחקות בתפסי חגורתו. אנחנו
שותקים, ואין זה שקט טעון. זה שקט מבורך של הבנה הדדית. הוא
מסתכל אלי לפתע, ברצינות לא אופיינית ושואל: "מה החלום שלך?"
לאחר כמה שניות של מחשבה אני עונה: "להיות מאושרת".
האם אני מאושרת? האם אי פעם הייתי מאושרת? ברור שכן! אבל כמו
להכעיס הדמעות חונקות את גרוני.
סעמק! אני כזו רכרוכית. שיזדיינו כולם! כולם! אני מספיק חזקה
לבד. רק אני יודעת מה אני שווה באמת.
הו כן? שואל הקול בתוכי, אז למה את צריכה תמיד אנשים סביבך?

ההתחלה הייתה כזו נפלאה, הוא ניגש אלי בביישנות שהתחלפה במעין
שחצנות ושאל "האם תואילי בטובך להעניק לי ריקוד?"
בדרך כלל אני מנפנפת בחורים כאלה בלי לחשוב פעמיים אבל הפעם זה
היה שונה. הוא לא נראה כמו ערס מזדמן או כמי שיבקש ממני
להתלוות אליו לשירותים המצחינים של המועדון לסטוץ.
אחרי 2 ריקודים יצאנו החוצה, אמרתי לחברותיי בחיוך שאם אני לא
חוזרת עוד 10 דקות שיקראו למשטרה, הן הנהנו והמשיכו לרקוד. אני
כבר לא זוכרת על מה דיברנו וכמה זמן וקופצת לזיכרון הבא,
שבועיים מאוחר יותר, הנשיקה הראשונה שלנו. אני יודעת שזה נשמע
כמו המון זמן אבל אני לא הטיפוס שזה בא לו בקלות - לפחות את
תסביך הפרידיג'יות שלי עברתי.
חזרנו מסרט, הוא החנה את האוטו בחזית הבניין שלי והתעקש ללוות
אותי למעלית. עצרנו ליד הספסל בכניסה, דיברתי בלי הפסקה ואז
היה רגע אחד של שקט. "אז לילה טוב..." הוא אמר והתקרב לתת לי
נשיקה סתמית על הלחי. ואז התחרט ושנינו קרבנו שוב בהתלהבות ואז
קרה משהו לא רומנטי במיוחד- השיניים שלנו התנגשו. התחלתי לצחוק
ממש בקול עד שהבחנתי במבטו המבוייש ושאלתי: "שננסה שוב?"
הפעם זה היה מדהים - לשונו החמימה חדרה לפי משאירה בי טעם של
פאנטה ופופקורן. שוב כאב פילח את חזי - לא אשק לו עוד.
העניינים התגלגלו ובמהירות זנחתי את חברותיי לאנחות. אמנם
בהתחלה תיארתי להם בפרוטרוט - כל פגישה, כל מבט, וריכלנו
כהרגלנו על נושאי חולין אבל אני הפסקתי להתקשר ושיחות הטלפון
מהן פחתו בהדרגה עד שנפסקו, ולא היה ממש אכפת לי למען האמת,
היה לי די בו. זה לא שרבתי איתן, אבל כשאסף ואני חזרנו מהצבא
בסופי שבוע רצינו רק להיות קצת לבד...
ועתה נותרתי באמת לבד, רק עם עצמי. אני מרימה את שפורפרת
הטלפון, מהרהרת אם לחייג את הספרות המוכרות לי כ"כ של חברתי אך
בטני מתהפכת ואני מרגישה שאני לא יכולה.
עוד מחשבה גועלית חלפה במוחי - כל כך חיכית לרגילה כי נשבר לך
מהצבא נכון? ואיך את מנצלת אותה עכשיו? בכלום! דחקתי את המחשבה
ונטלתי את הגיטרה שלי, ניגנתי כמה שירים והפסקתי בחרדה כששמתי
לב שאני מנגנת את הצלצול ששמתי לאסף פעם בפלאפון.
ואז קרה הדבר הכי לא צפוי שיכול לקרות - הטלפון שלי צלצל, זו
הייתה הדס, לא דיברתי איתה חודשים! היה כל כך נפלא לשמוע את
קולה ונעניתי מיד להזמנתה לטיול בן יומיים לצפון עם החברים
מהתיכון. "זוכרת אותנו?" אמרה בשמץ של התגרות "ברור! כל כך
התגעגעתי אליכם," אמרתי ודמעה סוררת נקוותה בזוית עיניי.
אחרי הריכולים הרגילים הרגשתי כאילו הכל חוזר לשגרה, התארגנתי
וקפצתי לסופר לקנות סבון נוזלי קטן לטיול, הפריט היחיד שהיה
חסר לי בארגון התיק.
"אפשר לעזור לך?" שאל המוכר הצעיר לאחר שראה אותי סורקת שוב
ושוב את המדפים, "אני צריכה סבון נוזלי קטן", המוכר הנהן
והצביע על כמה סבונים נוזליים גדולים וכשהבהרתי לו את משמעות
המילה "קטן" הוא הסתובב לחלק של הגברים ושלף סבון קטן כמו
שרציתי באריזה אפורה  והגיש לי אותו.
"זה סבון של גברים!" אמרתי
"אני יודע, אבל למה את צריכה להיות כל כך מקובעת? תגווני!"
היות שהייתי במצב רוח של התחלות חדשות החלטתי להתפשר וקניתי
אותו. המוכר חייך אלי וקרץ. חייכתי חזרה, הוא נראה חמוד דווקא.

חזרתי הביתה והלכתי להתקלח, השתמשתי בסבון וגיליתי להפתעתי
שהוא מריח כמו אפטר שייב של גברים, טוב בעצם זו לא בדיוק
הפתעה... אהבתי מאד את הריח מה שגרם לי להסניף את עצמי עד
שהלכתי לישון, אני אביא אותו לאבא חשבתי ונרדמתי כשחיוך על
פני.

הטלפון בביתה של הדס צלצל והיא הרימה את השפורפרת
"הלו?"  
"היי, נו הצעת לה לבוא לטיול שלכן?"  
"כן, היא ישר הסכימה, יהיה נהדר!"
"יופי, כי כשהודעתי לה שזה נגמר היא נראתה שבורה לגמרי, פחדתי
ש... היא תעשה משהו טיפשי..."
"אין לך מה לדאוג אספי, כמה ימים איתנו והיא תהיה כמו חדשה".
לאחר מחשבה קצרה הדס הוסיפה "כן, אבל ברור שקשה לה מאד". היא
שמעה אותו נושם לרווחה בקצה השני.
"טוב, אז היציאה שלנו במוצ"ש עדיין בתוקף?"
"אסף... אני לא יודעת..."
"אין טעם להסתיר את זה יותר הדס, אותך אני אוהב".
הדס לחשה "גם אני" והניחה את השפורפרת במקום.