בום!!!
הנה זה מתחיל...
רצתי למפתח ונעלתי את הדלת...
נראה איך הוא יכנס עכשיו...
שנאתי לעשות את זה, שנאתי.
שנאתי שבזמן שאח שלי מקבל מכות אני פה... בסדר.
שנאתי שהוא מרביץ לנו, שנאתי שהדמעות עולות, שנאתי שאמא מתה
ושמאז אבא הפך למפלצת, שכל דבר מעצבן אותו שהוא מחפש סיבה
לכעוס... להרביץ.
"די, תפסיק בבקשה!" שמעתי את אח שלי מתחנן מכאבים.
והרגשתי כאב בעצמותיי, כאב מוכר.
נוגעת בצלקות, בסימנים הכחולים.
משקרת לעצמי.
יהיה בסדר... לא, לא יהיה!
אתה חושב שאם אתה מרביץ לנו זה יחזיר את אמא?
אני לא!
רק הורס יותר ויותר... עושה אותנו דפוקים כמוך, דפוקים כמוה.
וזה שאתה מעשן חבילות שלמות ביום? זה עוזר?
רק בוכה כל היום לא יודעת מה לעשות.
כבר נועם ניסה לספר ליועצת... ברגע שאבא שמע הוא החטיף לו מכות
רצח מאז נועם שותק... סובל ושותק.
אולי בגלל זה הוא התחיל ללכת לחוגי לחימה כדי שכשיהיה גדול...
אולי...

זהו, נגמרו הצעקות.
"נועם???" צרחתי מבעד לדלת... תמיד אבא העדיף להרביץ לו...
לא יודעת למה...

פתחתי את המנעול... כבר מתחילה לדאוג...
רצתי לשם וראיתי אותו שוכב שם מקופל כל-כך יפה, כל-כך מסכן.
רצתי לטלפון.
"שלום, אני צריכה אמבולנס דחוף!"
כל-כך בכיתי.
התאכזבתי מעצמי שלא יצאתי להגן עליך מאבא.
שירביץ לי! שישאיר אותך בשקט!

ועכשיו... עכשיו רק נשאר לי להתגעגע.
ולבוא לבקר אותך כל יום, כל יום, בחלקה שאבא שוב לא יוכל לפגוע
בך, בחלקה... שלך.