טבח טהור. כמה שזה מתאים למצב עכשיו. אני יושב ליד שולחן
הכתיבה ומאזין לרדיו. פיגוע בביאליק, ובירושליים. הרוגים.
משפחות נקרעו. קוטנר בעל הטאקט משמיע את "פיור מאסקר", של
סילברצ'ר. אני מגביר קצת ושוקע לתוך לתוך הנימה המאשימה בקולו
של דניאל ג'ונס. אולי אני יכול לעזור ואני לא עוזר, אולי יכלתי
למנוע ולא מנעתי, אולי הכל באשמתי. יש אנשים חסרי לב. ואני,
שמאלני יפה נפש שכמותי, עוד חשבתי שיהיה שלום. שלשום ביקרתי את
אחותי. יש לה בת, בת שש. אני התכוונתי לקחת רכבת חזרה הביתה
בבוקר שלאחרי, אבל בסוף חברים שלי השיגו לי טרמפ. אחותי אמרה
לי "מזל שלא נסעת ברכבת. היו התרעות נגד פיגוע, משטרה והכל".
בת אחותי שאלה אותה מה היה , והיא אמרה לה שהיו התרעות על איש
מסוכן שמסתובב בסביבה. ואסור שהוא יסתובב חופשי. בת אחותי
שאלה: "מה, ואם הוא יראה ילד הוא גם יהרוג אותו?". באותו רגע
אחותי הסתובבה אליה ואמרה לה: "לא אכפת להם במי הם פוגעים. גם
בילדים וגם בתינוקות." באותו רגע הבנתי באיזה מין עולם חולה
אנחנו חיים. מכונות ירייה יורות, פצצות מתפוצצות, מוות מסביב.
אשים זועקים לשלווה. איש לא שומע אותם.
אחזתי בעיפרון פחם וציירתי לאט לאט דמות בודדה, מוקפת בדם
ומוות. אולי זה מה שישאר מהמדינה תוך כמה שנים. ברגע זה נטמנים
באדמה כמה ניצנים שעוד לא זכו לפרוח. עכשיו נודע לי שגם רד הוט
צ'ילי פפרז לא יגיעו לארץ בעקבות המצב הבטחוני. פחדנים. אנחנו
חיים ככה, הם לא יכולים לבוא ולעשות לנו קצת טוב על הנשמה?
ציירתי פרח שחור, מדמם. זה מה שנשאר מידידה טובה שלי לאחר
הפיגוע בדולפינריום. חברים שלה נהרגו, נפצעו. המדינה חולה
עכשיו. והרופא שובת. או שהוא סתם מטומטם. ג'ורג' דביל בוש.
אנשים זועקים לשלווה... ואיש לא שומע אותם. טבח טהור, אלגנטי.
חמישה הרוגים ועשרים פצועים. זה נשמע סביר, לא? חמישה הרוגים
זה לא הרבה, והשאר רק פצועים. לא מתים. לא ממש. כל המילים
שבעולם לא יכולות לתאר עצב של אובדן, של משפחה שאיבדה יקיר.
והפצועים, יש פצועים קשה ויש פצועים קל. פצועים מבחינת הקהל זה
כלום. לא משקיעים מחשבה לאנשים שחוו טראומה כזו. הגופות מסביב,
הזכוכית בפניהם, הפחד והבהלה. פצועים קשה זה עוד לפחות נחשב
משהו, אבל מבחינת התקשורת זה מרגיע מאד לספר שהיו פצועים קל...
זה קל, לא רציני. בשלב זה דמעה ירדה במורד לחיי המצולקת.
נתניה, מאי 2001. הפצעים עוד לא החלימו.
והטבח טהור, והמוות סטרילי. צחנת הגוויות תגווע במהרה, ואפילו
הצלקות תיעלמנה בשלב זה או אחר, אבל הנפש המצולקת לעולם לא
תחלים, השלב שבו בוכים כ"כ חזק שמזילים דם לעולם לא ימחק
מהזיכרון. פעם חשבתי שאני בן אדם, אבל עכשיו אני צל. מתחבא
בחשכה, כואב על כל הרוג, בוכה על כל ילד. מזדהה עד בחילה,
ומתענה.
זה יהיה טבח רציני. טבח טהור.