What is a friend? A single soul dwelling in two bodies.
Aristotle (384 BC -322 BC)


"אנחנו באים ואנחנו הולכים, ומה באמצע? כלום,פשוט לא כלום. מהו
האדם אם לא יצור המחפש נואשות אחרי תענוגות? כל אחד ומה שעושה
לו את זה - כסף לאחדים, תאוות בשרים לאחרים וידע לנותרים. הכי
מצחיקים אותי אלו המחפשים ידע,החכמים כביכול,הם יודעים שהם
טיפשים?
איך קראו לבחור היווני הזה שאמר שהדבר היחיד שהוא יודע הוא
שאינו יודע דבר? קצת צינעה לא תזיק להם אתה יודע?", הוא הביט
בי במבט עצוב וחיכה לתשובה.

הייתי בשוק, הוא ממש הפתיע אותי לכמה רגעים. לא ידעתי מה לענות
לו שכן מה לו ולאריסטו?!
"אריסטו אני חושב", השבתי לו אחרי שהתעשתי ובאמת שלא הייתי
בטוח. "וואלה באמת  שלא זוכר". "נו, טוב", העיר כבדרך אגב וחזר
לשטוף את האוטו. השמש מתקיפה אותנו מלמעלה ללא רחמים השמיים
בהירים ללא אף ענן וללא אף משב רוח על פני האדמה הרותחת.
האוויר נראה כעומד במקום ולא זז. לעזאזל איך אני שונא את הקיץ.
"מה נכנס בך,תגיד לי?", שאלתי לאחר כמה דקות של דומיה ביננו.
יעקוב לא היה טיפוס המרבה במילים. בכל פעם שקרא לי לצאת החוצה
ולארח לו חברה בעת ששטף את האוטו החלפנו מילים בודדות בלבד,
למרות שהיינו שכנים מזה 9 שנים. סתם הייתי יושב לי שם על
המדרכה ומביט בו בעודו דואג להבריק ביסודיות כל חריץ ונקב
באופל החדשה שלו. היום היה שונה.

הופתעתי מהשקט הפתאומי שיירד על העיר כמבשר טובות, חייכתי
למראה הכביש הריק והמדרכות הנטושות. "יש איזה חג היום או
משהו?", שאלתי אותו.
"היה לי חלום", הפתיע אותי, "ובאותו חלום הבנתי שעליי לשנות את
דרכיי".
"דרכייך?!", הרמתי גבה, "אבל אין לך שום דרכים. ומה זה כל
הפילוסופיה הזולה שאתה מנסה למכור לי? כמו שאני מכיר אותך, אתה
לא מנסה להרשים אותי". ובטח גם לא יכול, חשבתי לעצמי.
"אז אם אתה רוצה ממני משהו, פשוט תגיד". באמת התעצבנתי עליו
באותו רגע וחשבתי שהוא סתם צוחק עלי כמו שהוא נהג לעשות
לפעמים, אבל הוא המשיך: "ראיתי את אימא שלי, היינו באמצע שדה
פתוח. ירוק וכחול מכל עבר. 'בוא אליי', היא אמרה והושיטה את
ידיה לעברי. היא נראתה בדיוק כמו שזכרתי אותה ביום האחרון".

"שאלתי אותה מה היא עושה כאן, אבל היא פשוט חייכה אליי ועמדה
שם כשידיה עדיין מושטות אליי. לא אמרתי כלום, תמיד חשבתי שכבר
עבר לו  כל הקטע הזה, הרי עברו כבר 5 שנים מאז.
אז הלכנו לנו מחזיקים ידיים. בשקט הלכנו, עוברים על פני שדות
חרושים, ריח האדמה הטריה והגשם האחרון נישאים להם באפינו.
איכרים טובי לב וחייכנים עיבדו את חלקותיהם,מרימים מבט ומביטים
בנו בהשתאות מוזרה משהו ושמחה מופרזת, אבל לא ייחסתי לזה
חשיבות באותו זמן",
אמר כמעיד על דברים מציאותיים שקרו להם במודע ולא בחלום.
"הייתי שמח", הוסיף וחייך חיוך מפחיד. לא ידעתי מה לענות
לו,פשוט חיכיתי שימשיך.

"השמש החלה לשקוע לה בעצלתיים, עננים אפרוריים כיסו להם את
הרקיע וגשם קליל החל לטפטף לו. אט אט שטף את אבק הדרכים
מעלינו". פתע הביט בי ואמר "אבל זה היה גשם טוב, אתה יודע? לא
יודע למה אבל הרגשתי שהוא היה טוב, כאילו היה לצידנו. ראיתי
אורות לפנינו ושאלתי אותה לאן אנחנו הולכים, אבל היא כנראה לא
שמעה אותי אלא המשיכה ללפות בחוזקה את ידי. והחיוך הדבילי הזה
לא מש מפניה!".

הוא נאנח לעצמו, הניח את המטלית והתיישב לו בתוך האוטו, בוהה
בהגה כמהופנט או סתם משוגע. סגנון הדיבור שלו הפריע לי לא פחות
מתוכן הדברים עצמם. "הטיפטוף הקל הפך במהרה למסך מים בלתי
פוסק, שוטף את העולם ללא רחמים ואותי איתו,אבל היא הייתה ייבשה
לחלוטין. הבוץ דבק ברגליי, ורק אז שמתי לב שהייתי יחף. היא
נראתה כאילו שום דבר לא יכול לפגוע כעת, כל שלווה ונינוחה,
נראה כאילו השלימה עם הכל. זיק נואש ומכוער של קנאה עזה עבר
בעצמותיי".

"ברקים האירו את פני האיכרים שכבר לא נראו עליזים כמקודם, גוון
אפור כיסה את פניהם ושמעתי אותם נאבקים ומתבוססים בבוץ. רעמים
מרוחקים הדהדו להם בראשי כמנסים להתריע או להזהיר.
לא חשבתי על זה אז, אבל מה לעזאזל הם עשו שם-אין להם בית לחזור
אליו?", אמר תוך כיווץ מצחו בעודו פוער את פיו כמוגבל. "הוא
ממש נראה מטומטם עכשיו",צחקקתי לעצמי. העפתי מבט בשעון בעודו
ממשיך למלמל את השטויות שלו לעצמו. "מעניין אם הוא ירצה לנסוע
לבריכה היום.
אין יום יותר מתאים מזה!" הרהרתי לעצמי בעודי נאנח לי בקול,
בתקווה שהוא יבין את הרמז ויחזור להיות אותו יעקוב הטוב והישן
ויש לומר השקט, אבל הוא המשיך. "...רציתי להיכנס איתה אבל היא
לא נתנה לי. 'עדיין לא', ענתה לי. היא נכנסה אל הבית והחלום
נגמר, רק כשהתעוררתי נזכרתי שלא היו חלונות בבית,אפילו לא
אחד".

"יופי!! אולי כבר תסיים עם הגרוטאה וניסע לבריכה", רציתי לצעוק
לו. קיוויתי שבזה נגמר הסיפור.
"נעזור לך לשטוף את האוטו?" שאלתי בניסיון נואש להסיח את דעתו
מהנושא, למרות שידעתי שהוא לא נתן לאף אחד להתקרב אל הבייבי
שלו,גם לא לאמא שלו. "לא,עזוב. אני כבר מסיים", ענה כמתעורר
מעוד חלום. "אז הבנתי שהדברים החשובים ביותר בחיים לא ניתן
לקנות בכסף", המשיך בשלו. "אתה יודע למה? כי אין דבר כזה,בגלל
זה לא ניתן. אולי נגמר המלאי או אולי אין ביקוש רציני". "אולי
בכלל אין חיה כזאת?", לא התאפקתי. "נו,תהיה רציני.", ענה
ועיוות את פניו במיאוס מלאכותי. "לעזאזל בן אדם,תתעורר! מה הוא
הדבר שבאמת שימח אותך וגרם לך לאושר, הא?!", הפצרתי בו.
"התשובה היא כלום! למה? לא יודע למה,טוב?!", ממש צעקתי עליו.
"אז ההבדל ביננו הוא שאני "פריק" גלוי ולא מתבייש בזה ואתה
"פריק" מחופש ל...ל...", ניסיתי למצוא את המילה הנכונה, "ללא
פריק!". "אתה לא "פריק"", השיב בקול חלוש.

נזכרתי בכל אותם הפעמים בהם נהג לכנות אותי כך, לצחוק ולגחך
לעצמו תוך כדי. למזלי אני אדיש מטבעי, בדיוק במידה הנכונה וכמה
טוב הוא הדבר. "אז מה עכשיו?", שאלתי אחרי שנרגעתי קצת.
"לא יודע, ניתקתי את הפלאפון היום ולא הלכתי לבית הספר, פשוט
אין לי זין לאף אחד היום."
ראיתי זאת כמחמאה מפיו, שכן משמעות הדבר הוא שאינני אף אחד וזה
חייב להיות דבר טוב,אני חושב. "אז מה עכשיו?" חזרתי על עצמי.
"לא יודע", ענה והמשיך לשבת שם בתוך הבייבי שלו, עם פרצוף תשעה
באב. נאנחתי וגילגלתי את עייני בעייפות מתנשאת. היה זה דבר
חדש! מעולם הוא לא שאל לעצתי ומעולם לא הייתי צריך לזיין לו את
השכל כמו שהוא עשה לי הרגע, מה נסגר איתו?! "עזוב,קובי זה
יעבור לך עוד כמה ימים. גם לי זה קורה לפעמים,לא נורא", ניסתי
לשכנע אותו. הוא רק נעץ בי מבט ממורמר משהו. "כנראה שכל הקטע
הזה של ההזדהות באמת לא רלוונטי", חשבתי לעצמי בעודי נזכר שאני
עדיין לא "חצי יתום".

"תשמע" החלטתי לשנות גישה - "אתה עובר כרגע את מה שקוראים לו
שלב ההתפכחות, שזה דבר חיובי". "מה זה?", שאל. "בקיצור", השבתי
בקוצר רוח, "הבנת שהחיים חרא וכך גם אתה, שזה דבר טבעי
לחלוטין". "אני צריך להיות פסיכולוג", הבזיקה המחשבה בראשי.
"אתה מבין", חשבתי איך להסביר לו את הדבר השלא ניתן להסבירו,
"אתה לא צריך לקחת שום דבר ללב,פשוט תהיה אדיש כמוני!".

הוא סתם ראה בי מטומטם שלא מבין מה הוא רוצה ממנו.
"טוב,טוב", התרגזתי עליו, "אולי תגיד לי מה מציק לך?!" זרקתי
לעברו.
"אני מרגיש ריק." השיב.
"מה אתה אומר? ההממ...למה אני לא מופתע?", מלמלתי לעצמי
בגיחוך.
"תראה", אמרתי לו, "אתה אמור להרגיש כך, אחרת אתה בחיים לא
תרים את התחת שלך ותעשה משהו עם עצמך". "זה מין מנגנון בקרה
כזה,אתה מבין?", שיקרתי לו, כי לא היה לי כוח להיכנס איתו לכל
השטויות האלה. "אחרי הכל מילים הן מילים, כאלו או אחרות, מה זה
משנה? כל עוד האפקט הוא אותו אפקט. תסמוך עליי זה יעבור לך",
הפצרתי בו.

גיחוך קטן עלה על שפתיי בעודי מדמיין אותנו זקנים, הוא מגיע
אלי הביתה ודורש לדעת למה זה עדיין לא עבר לו, ממש כמו מטופל
אצל רופא מזויף. המחשבה הצחיקה אותי עד כדי כך שהצלחתי לצחוק
לעצמי בקול רם. "טוב,חבוב", קמתי על רגליי, "אני צריך לזוז, יש
לי מבחן מחר שכחת?" ניסתי להשמע כמה שפחות שקרן, "יאללה,ביי".
וכך נפרדתי ממנו לשלום, הוא לא ענה לי והמשיך לשבת שם עם
הסמרטוט בידו בתוך הרכב המסובן למחצה. אני לא יודע כמה זמן הוא
המשיך לשבת שם והאמת גם לא היה איכפת לי כל כך.