מהשנייה הראשונה שראיתי אותך בפגישתנו העיוורת ידעתי שאני יכול
להפסיק לחפש.
מן הרגע הראשון אהבתי אותך, את משקפיך העגולים, את רום קומתך,
את מבטך הנבוך, את גומות החן שיוצאות להן בכל חיוך, והלחיים
שמסמיקות מכל נשיקה ומבט, ואת מגע עורך הכהה בעורי הבהיר.
לא אשכח את הפעם הראשונה שהתנשקנו, בפגישה השנייה, חזרנו בלילה
מבית הקפה שעל שפת הים ואמרת שאתה מתרגש.
לא אשכח את שיחותינו הקצרות מדי בשעות הלילה המאוחרות במסגרת
שעת הת"ש הקצרה בקורס הצבאי שלך.
את פרפורי הלב שהציפו אותי בכל אחד מהחיבוקים הספורים שלנו, כל
אחד מהם זכור לי בפירוט.
החיוך שעולה על פני בכל פעם שאני חושב עליך, בבוקר, בצהריים,
בערב ובלילה.
נוכחותך האין סופית בחלומותי שהפכה את שנתי לקלה וטרופה.
אתגעגע גם לשקט שנאלצנו לקדש על מנת שהוריך הדתיים לא ישמעו
אותנו.
בכוח הופרדת ממני.
חברך, היחידי שידע עלינו, מצא אותי כדי להודיע לי, אהובי, נפלת
בעזה.
השארת את ליבי מתנדנד מעל תהום עמוקה, משווע למגע שלך, נשען על
זיכרון.
ואותי השארת כאן לבד, חושב אם מספיק, והגיע הזמן לשלוח יד
בנפשי.