גם המוסיקה לא מעלימה אותו
את הכעס.
אבל למה אני בכלל כועסת?
אולי זה מהדבר שאני לא אומרת
שהייתי ניסוי, FUCKING EXPERIMENT
משהו שבער בלי הסבר.
צורך שמולא ונעלם כמו שהופיע.
מסתכלת עליו, ומחפשת בעיניים, בפרצוף הפוקר
תשובות.
למיליוני שאלות שהשאירו אותי איתו
עם הכעס.
או שאולי הוא נוצר כי לא קיבלתי תשובות,
או שקיבלתי, אבל לא שוכנעתי בהן.
וזה לא נתפס, לא נקלט.
ואני מביטה בעיניים
ורואה - לא רואה
עד שאני כבר מפקפקת בהכל.
אז לפעמים אני שואלת, מסתכנת בחצי תשובה
או גרוע יותר - תשובה מלאה
אז בדרך כלל אני פשוט לא שואלת
מקווה שהדרך לשיגעון קלה יותר בצורה של אי ידיעה.
ואני במלחמה
כי הוא פורח
ועל זה ליבי שמח
אבל השאלות עוד שם,
משאירות אותי להתמודד לבד עם הספקות
על מה שהיה ומה שעכשיו
ומה כל זה אומר בכלל.

לבד במערכה
נגד האויב הכי גדול
אני.