"איילה... קומי... כבר יום ראשון..."
הוא קרא לי. איך אהבתי את הקול הרך, הילדותי שלו. איך עברה
השבת מהר... השבת עם עמית נראתה לי כנצח. "אני הולך לעבוד,
בוקר טוב," אמר ונתן לי נשיקה על המצח. חייכתי, והתחלתי לקום.
איזה התחלה של רגל ימין, חשבתי לעצמי... פיזמתי לעצמי שיר של
שלמה ארצי... התארגנתי, התלבשתי, אכלתי, ויצאתי לעבודה.  אמרתי
שלום לכולם, מצב רוחי היה בשמיים. איתי, חברי לעבודה ולחיים -
ישב שם, מחייך את חיוכו.
"בוקר טוב!" קראתי, פעם ראשונה שאמרתי לו בוקר טוב לפניו.
"הבוקר אכן טוב!!!" ענה במלותיו הגבוהות.
"מישהי פה עם מצב רוח מרומם."
"ועוד איך!"
"וכי יש סיבה?"
"לא... אני פשוט מאושרת!"
"האושר בריא!" זרק לעברי כשהתקדמתי לעבר הקבלה, המשך היום עבר
לו כרגיל. אני לא זוכרת באיזה שעה קראה לי הפקידה כי יש לי
טלפון, ואני, בספק הליכה, ספק דילוג, הלכתי עם חיוך אליה. איך
הודיעו לי שעמית בבית חולים, שעבר תאונה עם אחיו, שאני אבוא
מהר... נכנסתי לאוטו, רצתי, ברחתי. התנעתי כמו מטורפת... כולם
צפרו אך לי לא היה אכפת, רגשות מעורבות של רחמים עצמיים ודמעות
יורדות מילאו את כולי, המשכתי ברמזור האדום, נסעתי, ראיתי
מישהו נוסע אחריי במהירות אבל לי לא היה אכפת, רק להגיע, רק
להגיע. הוולבו הירוקה נסעה בנתיב שלה, ואני לא יכלתי לעצור.
נסעתי-נסעתי על 120 שוטרים מאחורי האישה בוולבו, צורחת ומאבדת
עשתונות, אני מנסה לזוז! לא, לא, ההגה התאבן! הרגשתי את ההלם,
את החרדה, הדם ואת הנשמה שלי עולה למעלה למעלה, גבוה גבוה.

"השעה 7 והנה החדשות מפי נפתלי חיזקיה," טראח! התעצבנתי על
השעון המעורר... אך הוא לא הפסיק. פשוט קמתי והלכתי לצחצח
שיניים. "3 הרוגים בצומת מסמיה אתמול בערב..." שמעתי ברקע,
ירדתי למטה וראיתי את השעון... מה??? 8 וחצי??? איך הזמן עבר?
רצתי תפסתי את המכונית ורצתי לעבר ביתו של אחי שכבר היה עצבני.
פתחתי לו את הדלת והוא קפץ פנימה.
"מה נראה לך? זה היום הראשון שלך בעבודה ואתה כבר מפשל???"
"וואלה, מצטער!" עניתי.
"לא יודע מה לעזאזל עבר עליי... קמתי ב7! באשכרה קמתי ב7..."
"טוב, שטויות, רק תיזהר לאן שאתה נוסע, אין לי כח לתאונה
עכשיו." אמר, ספק בצחוק, ספק ברצינות.
המשכנו לסוע, דיברנו על נסיעה לשבועות לאבא ואמא...
"מה? שוב?" היו התגובות... עד שעמית פלט כזו צרחה "ת'זהר!!!"

זקנה חצתה את המעבר חציה לחצתי על הברקס בשניה והרגשתי איך
החגורה משסעת לי את הגרון.

היה זה בוקר שגרתי במיוחד. קמתי וקרן אישתי כבר הייתה ערה...
התארגנתי, ישבתי איתה על כוס קפה ועוגיה, דיברנו על העבודה
שלה, שלי, על הילדים. נסעתי לעבודה, לקחתי בדרכי את בני יונתן
לבית הספר, ונכנסתי לעבודה... התישבתי על שולחני והתבוננתי
בדפים. לאחר דקה נכנסה באושר נדיר מסוגו ידידתי לעבודה.
"בוקר טוב," צווחה לעברי.
"הבוקר אכן טוב!" עניתי בפליאה, "מישהי פה עם מצב רוח מרומם!"
אמרתי לה וציפיתי לתגובתה,
"ועוד איך," ענתה בחיפזון.
"וכי יש סיבה?" התעניינתי
"לא... אני פשוט מאושרת!"
מיד נזכרתי במה שסבי ז"ל היה נוהג לומר, אדם מאושר ביום שנכתב
לו למעלה להיות מאושר ועצוב ביום שנכתב לו להיות עצוב. הגורל
בוחר אותנו ולא אנחנו אותו, והדבר השני שהיה נוהג סבי לומר על
האושר, שביום מאושר זה הכי טוב לקבל בשורות רעות, כי לוקחים
בפרופורציה, יותר טוב... תמיד תהיתי אם זה נכון או שלהיפך,
שיום רע ישאר רע, ויום טוב - טוב, אך סבתי נהגה לתת לו דחיפה
קלה ולומר שמספיק להגיד דבר כזה, והלך כל המצב-רוח הטוב!
אז לא אמרתי זאת והחלטתי לומר מה שאבי אמר בפשטות לויכוח שני
הוריו, "האושר בריא!"
הכך? לא יודע... אבל היא חייכה והמשיכה בשלה.
לאחר כשעה הפקידה אמרה, "איילה, יש לך טלפון."
"מי זה?" שאלה במצב רוח מרומם.
"לא יודעת," ענתה שרה, הפקידה, תוך שניות זלגו דמעות מפניה.
"מה... איך... מתי...?" מלמלה. זרקה את השפורפרת ורצה החוצה
לעבר המכונית. יצאתי אחריה
"איילה!!! איילה!!!" צרחתי בכל כוחי, אך היא נכנסה למכונית
ועלתה על כל הגז. המשיכה והמשיכה, נסעתי אחריה, התקשרתי והיא
לא ענתה... התקשרתי שוב ונזכרתי שהשאירה את הפלאפון במשרד...
נסעתי, ראיתי את הגברת הצעירה נוסעת ונבהלת מאיילה, ואיילה
נתקעת בה בכל העוצמה, שוטרים מאחורי עצרו. עצרתי, קפצתי מהרכב
אל איילה, ראיתי הכל אדום. מישהו תפס אותי מאחוריי "אתה, עצור,
בשם החוק." אמר האיש במדים.
"לא, לא, רגע! רק לבדוק מה קרה לה!!!"
"יודיעו לך," ענה בקרירות ודחף אותי לניידת.
"לא! אני רוצה לדעת עכשיו!!!" קולי נהיה צרוד.
הוא לא ענה, הכניס אותי לניידת עם אזיקים, ונעל אחריי.
איזה קרירות, חשבתי לשבריר שניה והסתכלתי על איילה. הרגשתי
חלול, בוכה "לא... לא..."
שמעתי את המילים יוצאות מעצמן, כשהגעתי לתחנה כבר הודיעו לי
שאיילה נהרגה, שללו את רשיוני לתקופה קצרה וחייבו אותי בקנס...
שילמתי, לא חשבתי... והלכתי הביתה.
לאחר כשעה שמעתי שאיילה מיהרה כי בעלה עמית עשה תאונה עם אחיו.
צעקתי לתקרה "למה???"
לאלוהים? הרי בחיי לא האמנתי שקיים אלוהים. ועכשיו יותר
מתמיד.
האירוניה... הלגלוג... שני אחים ואשה.
"סבא..." לחשתי, "צדקת. צחוק הגורל".

חלפה שנה, הייתה אזכרה לשלושתם... ההורים נראו הרוסים, כולם,
בעצם, נראו הרוסים...
כנופיה הייתה בבית קברות יום לפני וריססה שם הכל. ניפצה,
הפילה, חפרה קברים וריססו סמלים של השטן לכל עבר... הכל היה
מושחת. נורא.
הלכתי אני, איתי, לקבר שהכרתי כל כך טוב. האח היה קבר ליד...
ושניהם, קבר ליד קבר, יחד. בחיים ובמוות... ואם היו מסתכלים
היטב, יכלו לראות אירוניה אמיתית... שני השלדים, מחזיקים
ידיים.