ומה אם אני אצרח?
מה יהיה אחר כך?
מה אם אני אבכה?
מה יהיה אחר כך?
כלום... אין כלום אחר כך...
בסוף תישארי לבד... בסוף תמותי לבד... כמו כולם...
בסוף תצרחי כמה שתרצי, גם לא יהיה מי שישמע אותך, כבר לא
תתפדחי, תוכלי לצרוח ולהעיר מצידך את כל השכנים, את כל העולם,
מה אכפת לך? זה הסוף.

ומה אם תקפצי? מה יקרה אז?
למי יהיה אכפת?
מי יבכה? מי יצרח?
ואם בא לי לצרוח? ואם בא לי לבכות? ואם בא לי למות? מי יבוא
עליי? מי ישיג אותי? מי יציל אותי?
למה?
למה שיציל עוד נפש סובלת ושונאת שעפה סביב העולם על כנפי
האנרגיות השליליות...

שלוליות של דמעות מטביעות את הפצעים, צורבות אותם בכל
הכאבים...
לבכות הכל, עד תום.
עד שאין דמעות ואז אתה כבר אבוד...
תנשום עמוק, תבכה עד תום.
תמות עם הכאב ותקום לתחיה עמו.
תאמין שהכל אפשרי, תאמין שהכל מוסרי.
תאמין שהכאב הוא בר מישוש, תהפוך אותו לחברך הטוב, לבן
בריתך...
ואחר תבגוד.
תקע לו סכין בגב, כמו שעושה הוא עצמו.
הקם להורגך השכם להורגו...
הרוג אותו.
רק כך, אולי, תמצא שלווה.
מי יודע?
אולי זה הוא שהערים עלייך, ועכשיו יקום עלייך גדול וחזק פי
שניים מבעבר.
וזה ההפסד שלך יקירי, ההפסד שלך בקרב מול הכאב.
אין לך עוד מה להילחם חביבי, זה הסוף, הסוף המר...

ומה יקרה אם תקפצי? מה יקרה אז? למי יהיה אכפת?
מי יבכה לך? מי יצרח?
ואם הלב שלך שוב נשבר? מי ישים לב? למי יהיה אכפת?
ושוב יהיה לך את מי לשנוא, את זה שהציל אותך.
ואם הלב שלך שוב נשבר?
והפעם לא בגלל מישהו, אלא סתם כי כאב יותר מידי?
את הרי יודעת שלב לא נועד להיות עצוב, ומשהו בתוכו נגמר.
ואם את רוצה לצרוח, אולי תצרחי?
ואם את רוצה לבכות, אולי תבכי?

ואם את רוצה לקפוץ, אל תקפצי... אל תקפצי...
אני איתך, זה כל מה שרצית לשמוע? אני איתך? אז אני איתך,
יפיפייה...
ואז שוב קמת מחלום וגילית ששוב זו הזיה, ששוב אלה הקולות, ושוב
קמת בוכה, כולך כואבת, כולך לבד...
שוב שברת את המראה התלויה מולך ובה בבואתך כמו שאת, כמו שלא
רצית להיות, ונכשלת.
הבבואה עוד תלויה.
שוב השתוללת והרסת הכל, שוב, כמו מחלום, קמת למצוא עצמך טובלת
בשלולית דם, שלא יצילו שוב...
שלא יצילו...
שיתנו לך למות את חייך בשקט...

זה הכאב, הכאב המטריף, המשגע.
אין לו סוף, אין לו תרופה, זה מה שקוראים טירוף. אבל זה לא
הטירוף, לא זה לא.
זה הכל ביחד, הבדידות, הכאב, הבכי, והטירוף...
זה השיגעון, זו הסיבה.
זה למה אני צריכה למות, זה למה אני צריכה שקט, רק לנשום עמוק,
רק לצרוח עוד פעם, ושהדמעות יטביעו הכל, יעירו את הרעם החבוי
מימי בראשית, תחת האשל.
היה פה רצח, יצרח קולי האילם, יותר נורא מרצח קין את הבל.
רצח את עצמי, ממני אלייך, תנו לי למות את חיי בשקט...

וצווחות הגוססים כמוני יכריעו סיבים אחרונים הקושרים אותי
אלייך, שם בעולמות תחתונים.
ואז אשתחרר ומעלה אצוף...
לעולם שבו מותר ואפשר לחייך ולצחוק ללא גבול.
את נותרת כולך קליפה בעולם מסואב, מתחת לאדמה, ואני כאן למעלה
חוגגת חיים חדשים מעל שמיים וארץ ללא זכר לכאב, דם או אדמה.
וחיים טהורים ימלאוני שמחה ללא שמץ.
ובעוד אני עדיין כאן אך בקשה אחת, משאלה לי נותרה. שלא יצילו
שוב...
שלא יצילו...
תנו לי למות את חיי, זו משאלתי, האחת, האחרונה...