רצה הוא להתרחק. היה קם בבקרים, ישן בלילות, אוכל ושותה. היה
כועס ושמח מיואש ומאושר. קם וישן ומואס בחיים שאפפו אותו מזה
20 שנה. הים היה קר ועמוק, בהתנפצותם על החול לחשו לו הגלים,
אדוותם הייתה מקציפה את רחשי ליבו.
וקרה וזימנה לו המציאות נתיב מילוט. התאריך נקבע והזמן החל
בהליכה שקטה לאחור. סביבת מחייתו נוכחה כי היא הולכת ומאבדת
אחיזתה בו, שלחה זרועות נואשות לכיוונו. אפפוהו זרועות, אך הוא
השיב פניהן ריקם. אירועים רבים נקראו בדרכו, מעגלים רבים אשר
כבלו אותו לזמן ומקום הטרידוהו, בשביל להתחיל, ידע, צריך הוא
לסיים...
הכין הוא רשימה והחל במרדף אחר חירותו. אנשים שהופתעו לראותו
הופתעו בשנית למשמע דבריו, בפני אנשים שפגע היה מתנצל, לאחרים
היה סולח. מקומות שפסע בהם בעבר קיבלו בברכה צעדיו, ונפרדו
לשלום מעקבות עקביו.
כיצד היא תוכל להבין שאין לה מקום בשלב הבא של חייו, חשב, וסגר
בעצב את המעגל שחלק עימה. כיצד יכל מישהו להבין?
אט אט מחק את סעיפי רשימתו.
מברך היה בשנה טובה, גמר חתימה טובה, שבוע טוב ושבת שלום,
לעולם לא היה נפרד בלהתראות או בשלום. רק בעבור הזמן הזמן
נוכחו המעגלים לדעת כי הם נסגרו.
מקום מפלט אחד הותיר לעצמו, ביתו בו גדל, משפחתו.
עשה הוא הכל על מנת להסוות את התרגשותו לקראת המועד המתקרב, רק
מקורביו חשו בשינוי החל בו, רחש הגלים בנשימתו, המליחות הצרובה
בנשמתו, מבטו המתרחק...

וכעת הוא רחוק מהכל, מביט בעין בלתי מזויינת קדימה ואחורה,
חושב כיצד יבחר להמשיך בדרך שבחר לעצמו. הוא מחוץ למים
טריטוריאלים, ידע, וחייך לעצמו... וכשהקיפוהו דממה וחשיכה, עוד
תהה, אם אין זהו רק עוד מעגל הנידון להיסגר.