הייתי אתמול ביפו, בנמל, ליד הים.
עמדתי שם במזח בשעת שקיעה.
הרוח והריח שבאו מהים נכנסו לתוכי וניקו אותי.
והעלו בי את המחשבה העיקרית, המחשבה הכי גדולה שלי - אתה.
וחשבתי על השיחה, על כל הדברים המדהימים שאמרת לי.
וחשבתי על זה שאתה הבנאדם הכי מדהים בעולם, הכי רגיש, הכי
אמיתי שקיים.
וחשבתי על זה שפתחת בפניי את הלב שלך, אמרת לי הכל.
ואני הייתי פשוט קרה, רעה, וזה לא היה הוגן.
והרוח הזאת לחשה לי שאני חייבת הסבר, הסבר לך והסבר לעצמי.
וחשבתי על זה ותכננתי שיחה וחשבתי על כל מה שאני אגיד.
וכמובן שבסופו של דבר לא הייתי מסוגלת להתקשר אלייך ולהגיד:
'יקיר, עכשיו אני רוצה לדבר... אתה עדיין מוכן להקשיב?'
ואז להגיד לך שאני אוהבת אותך ואני מפחדת, וזה לא בגללך
ואני חושבת שאתה מדהים ואני פשוט מפחדת כי אין מלה אחרת.
ואני חושבת שאני פשוט לא מוכנה עדיין
בשביל לקחת את הסיכון הענק הזה.
אני מפחדת לקחת אותו ולאבד אותך.
ושאני מפחדת לקחת אותו כי אני אוהבת אותך כל כך
ומפחדת שלא תוכל להחזיר לי את אותה אהבה.
וראיתי את השמש נושקת לים ונעלמת תוך דקה
ופחדתי שגם האהבה שלי תשקע.
שהיא תישאר למעט זמן ואז יבוא הלילה ויכסה את הכל בשחור.
כי לא ידעתי אם אחרי הלילה שוב תהיה זריחה והשמש תעלה ותחייך
אלינו מהשמיים.
ופחדתי ואני עדיין פוחדת.
מפחדת ורוצה להיפתח בפניך, להראות לך את גודל האהבה.
והפעם לא בכתב אלא בצורה הרבה יותר יפה.


כנראה שזה קרה איפשהו בסופו של דבר....
אבל הדרך עוד ארוכה...

17.9.2004