משתתפים:
איסס        יועץ למלך ניאוטריקה
המלך        מלך ניאוטריקה
הקיסר      מנהיג השבטים הפולשים מן הצפון
הנסיכה     יורשת העצר של השבטים
ניאניה       מנהיגה עממית בניאוטריקה
משרת      
חייטת
קבצן
חייל
לוחמת
שליח
חיילת
סבל
עגלונים
להטוטן
שר
סופר


מערכה ראשונה

תמונה ראשונה
חדר המלוכה בניאוטריקה
המלך יושב על הכס, להטוטן מלהטט בכדורים, סופר כותב למרגלות
הכס, שר לוחש לאוזן המלך.
המלך: "צא מעל פניי, הנח לי לחשוב"
השר משתחווה ויוצא
המלך (מוחא כף וקורא) : "הביאו אלי את איסס"
המלך (לסופר) : "אילו חדשות אתה מביא לי היום?, אילו בעיות
חדשות המוני העם המפונקים המציאו כתירוץ למרוד בי היום?"
הסופר: "אדוני, האנשים מתלוננים על תברואה לקויה בעיר, על
שחיתות בקרב הפקידים, ועל מחסור באדמות ראויות לעיבוד"
המלך: "אלה שקרים טיפוסיים לשוכני הביבים מבין נתיני.  הניחו
להם לאסוף את הפסולת שהם מפזרים ולאוכלה. אין זה מתפקידי לנקות
את מאורותיהם. (לעצמו) הימים שבהם סגדו למלך כמו לאל עדיין לא
פרחו מזיכרוני. אותם הימים עברו, אך הקרקע עדיין כשרה לשלטון
העריץ, ואני אינני ראוי פחות מאבותיי לכך"
איסס נכנס
איסס: "במה העניין?"
המלך מפליט נחרת בוז
המלך: " שוב אתה מחציף אלי פנים ומסרב לפנות אלי בתואר
המתאים?"
איסס: "ואיזה תואר זה?"
המלך: "אל תיתמם לך, בעבור עברה זו לא תקבל את מנתך בזהב, או
שגם תשכח כי התרתי בך בעבר על זאת?
איסס: "אכן כך מלכי"
המלך: "יועץ, זה מכבר חשפתי בפניך את רזי מזימתי הצבאית
האחרונה, כעת הגד לי, מה אומר אתה עליה?"
איסס: "איזו מזימה, מלכי?, הרי כמות מגילות המלחמה הנערמת על
מכתבתך מדי יום כה רבה, עד כי המשרתים נזקקים למריצה כדי
להעבירן ללשכתי"
המלך מסמן לסופר, זה מגיש לאיסס מגילה. איסס מעיין במגילה
באריכות
איסס: "ידעתי כי על מזימה זו תחקור אותי ומכך יגורתי. הסכנה
זועקת אלי מכל שורה, אני חושש כי מהלך כה נועז וכה מורכב לא
יעלה יפה אם יוטל על הצבא "
המלך: "אל תטיל בי ספק, הצבא הוא שלוחה של גופי ודמי זורם
בעורקיו, אני יכול לעשות זאת ולכן הצבא יכול"
איסס: "ראה, השטח שאתה מבקש לחלוש עליו רחב משטח ממלכתך פי
עשרה, כאשר תשלח את אלופיך לקצות הארץ תיוותר הארץ פרוצה לכל
תוקף ותמצא את עצמך ועירך חלש ומוחלש יותר משקודם, זאת ועוד
מלכי, הצבא אינו יכול לכלכל את חייליו כאשר הם נמצאים מרחק
מאות פרסאות מביתם, ואין אני צריך להכביר במילים על תוצאות
מאורע כזה. מה שמבקש אני, מלכי, לצייר בפניך, הוא שמזימתך לא
תוביל אותך לעמדה של כוח רב יותר מעתה ואני ערב בחיי לאמיתות
דבריי אלה"
המלך: "אתה מתעקש לעלות על דרך שאינה מובילה לשום מקום, אם כך,
אמור לי, החכם באדם, כיצד אתה היית רוקם טוב יותר ממני, תוכנית
כזו?"
איסס: "אין תוחלת לשאיפות כאלה, אולי בעבר, לפני הזמנים האלה,
לוחמים אדירי גוף קנו לעצמם את חלק הארי בעולם הזה בדרך של
פצפוץ העצמות וכיבוש האדמות, אך היום, היום אין בכך תוחלת"
המלך: "הלא תואיל לפרש לפשוט עם שכמותי את פסוקך הסתום?"
איסס: "מלכי, לו ישבתי כל כסך, תאוות הכיבוש לא הייתי טורפת את
שנתי כפי שהיא עושה לך, מכל חישובי ושיקולי אני מסיק ללא פקפוק
כי תרומת הכיבוש איננה מצדיקה את עלותו"
המלך: "הכיצד תעז לכנות את עצמך בשם יועץ!?! היועץ הנעלה ביותר
בצד זה של הים?!? בוש והיכלם, אוי ליועצים וללחשנים באשר הם אם
אתה הוא נציגם!
איסס: "בתואר הזה כינו אותי אחרים ומעולם לא כיניתי בו את
עצמי. יתר על כן, הייעוץ איננו משלח ידי ומעולם לא טענתי או
רמזתי כי את לחמי אני מרוויח בעצות. רק בשעות של פנאי, מחוץ
לעניינים הרי חשיבות אני נושא עצה, ורק באווירה של נעימות.
(לעצמו) כמה עלבונות ודברי תפלות אני נאלץ לסבול מיום שהחילותי
לקבל את שכרי מידי השוטה הזה, אך אין להצטער על עגל שנשחט, עוד
היום אני חותם את ענייני במחוז שכוח האל הזה ושב לי אל ארצות
התרבות בהן אדם שכמותי זוכה לכבוד המגיע לו "
המלך: "הרשה לי להשיא לך עצה, אדם פוחז, שמור על לועך נעול
היטב ולא פרוץ לכל רוח שטות שנושבת בו, וכאשר פונה אני אליך
בדברים הטה את אוזניך בקפידה, כי אכן לא ביקשתיך שתלין על
פקודותיי במגילה שהרי אין לה פגמים ואין לטעון נגדה טענות,
מלבד אלה הבדיוניות שלך"
איסס: "כן"
המלך: "רוב קשב, יועץ לשעבר, הנני שמך לפקד על הלגיון השבע
עשרה"
איסס: "מלכי לא יכול היה לזמן לי הפתעה נעימה יותר, כמו לגלות
כי כל מאה כדי היין אשר במרתף מלאו בחומץ לפתע פתאום"
המלך: "כן. אולי טמון בך כישרון שגרם לשמך לזרוע חיל בקרב
לוחמים כה רבים, אך אני מבין כי יש לאל ידך לבטא כישרון זה רק
כאשר אתה ממלא פקודות בדייקנות. אם כך אני חוזר על דבריי
שמקודם: אתה תעמוד בראש הלגיון השבע עשרה ותנחה אותו לניצחון
לפי תוכניתי, האם הדבר נהיר לך?"
איסס: "מלכי, המתן נא, אתה מבשר לי בשורות מהממות כל כך עד
שזקוק אני לאישור נוסף. המגילה אשר נתת בידי היא פקודת אמת ולא
תרגיל בלבד? לא אטעה לומר, שבכוונתך היא אכן ליזום התקפה על
השבטים הפולשים מן הצפון? אותם אלה, שעל אודותם שמעתי סיפורי
אימה בשבעה החודשים האחרונים?" (לעצמו) "כבר הורגלתי להשיב על
מלמוליו המיליטנטיים חסרי השחר, אולם דומני כי הוא נחוש להגשים
בדם ואש דווקא את חלומו הבלתי סביר ביותר, ועל רקע שמועות
מעוררות חלחלה"
המלך: "אם סיפורי אימה מרתיעים אותך כל כך, אולי תרצה שאצווה
על האומנת המלכותית לנחמך כמו שהיא מרגיעה את בני מחלומותיו
הרעים?"
איסס: "אני מוחל על כבודי". (לעצמו) "אולם בנך לא ימחל לך"
(למלך) אם כן, מנוי וגמור עמך לצאת לקרב ולהביס את הפולשים על
אדמתם שלהם. האם לא למדת מניסיונם של תריסרי מצביאים לפניך,
שעדיף לו, לצבא מאורגן להיערך במגננה כנגד צבא פולש?"
המלך: (צועק) "מניסיונם של קודמי אני למד שאיש לא מעולם לא עשה
את כל הארץ לנחלתו שלו, כלומר שעלי לצעוד בדרך בה איש לא פסע
לפני, ואם לשם כך עלי להדוף שבטים צפוניים, יהי כך!" (לעצמו)
"כעת מלחך הפנכה הזה רואה כי אני בקיא גם בקיא בתורת ההיגיון
מן האקדמיה, אני חש את עמידתו מולי נחלשת"
איסס: "מלכי, אתה מתכונן להילחם באנשים שכל מלבושיהם עור. ארצם
כה פראית עד שהם אוכלים מה שבידם, ולעולם לא מה שיתאוו לאכול.
אין הם שותים יין, אלא מים בלבד, אין להם מטעמים, אף לא תמרים
לקינוח סעודה. אם תנצח אותם - מה תיקח מהם? אבל אם ינצחוך -
חשוב כמה תפסיד!"
המלך: "אל תערער עלי לעולם! אל לו לבן מיעוטים לערער על משפטו
של המלך!, ציית לפקודות ודי, מובן לך?"
איסס: "מובן" (לעצמו) "הנך עומד בקבר שכרית לעצמך וכתליו כה
גבוהים עד שהם מכסים את אור השמש"
המלך: "האם דבר מה נוסף בפיך אלי?"
איסס: "לא, מלכי"
המלך: "כעת צא מעליי"
איסס יוצא

תמונה שנייה
פאתי הארמון בניאוטריקה
איסס עומד בקרן רחוב, עגלות עוברות בסך, צעקות ברקע, אישה
מגיעה ומחווה בידה לעבר איסס
ניאניה: "ברכות, איסס הנכבד"
איסס: "ברכות גם לך"
ניאניה :"איסס, מה תוכל לגלות לי היום על מלכנו, זה האהוב
והיקר?"
איסס :"באשר למלכנו, הוא ניחן בטעם מזוויע בכל הנוגע למלתחתו"
ניאניה : "אני מפצירה בך, איסס, אל תהתל בי, ספר לי דבר שיביא
לי תועלת"
איסס: "הוא סובל משיגעון זוטא, מעין טירוף זעיר שגורם לו לחוש
עצום כהר וחזק כמו דרקון. או, למען הדיוק שבמשפט אשר אני חורץ
עליו, הוא נהנה משיגעונו זה"
איסס מושיט לניאניה את המגילה
ניאניה: "אין לי פנאי לספרותה של האקדמיה, מה עליי לדעת,
איסס?"
איסס: "כמו העכבישים ששורצים ברחובות מזוהמים כאלה בצפיפות כה
בלתי נסבלת, כך המלך רוקם לו מזימה אשר תפיל ברשתה את כל הארץ,
מדרום לצפון ומים ולים"
ניאניה : "מדבריך נשמע כאילו לקית גם אתה בשיגעונו של המלך"
איסס: "ניאניה, אני מפציר לך להקשיב רוב קשב לדברי, הלא אמרתי
כי המזימה תפיל את הארץ ברשתה, לא  ברשתו של המלך. בוודאי
גונבו לאוזניך שמועות על השבטים הדוהרים מן הצפון?"
ניאניה: "אודה ששמעתי שמועות מעין אלה, אך לא ייחסתי להן
אמיתות"
איסס: "כתמיד, צר לי להיות שליח נושא בשורות רעות, אך השמועות
אמיתיות והאמת גרועה אף יותר מן המחרידות ביותר שבשמועות. אותם
שבטים אכן קיימים, ובמצעדם הם דורסים ללא רחמים את כל הארצות
הצפוניות לנו, ועל פי הערכותיי בעוד חודש ושלושה שבועות, אם
ישחק המזל לידינו, חיל החלוץ שלהם יחצה את גבולה הצפוני של ארץ
זו"
ניאניה: (מתיישבת)  "הו בשורה נוראה! מדוע ביקשתי לדעת את
שיודעים יועצי המלך?, הלא עצם הידיעה יטיל את חיינו למערבולת
הייסורים עוד טרם יניף הפולש את נשקו. אמור לי עתה ואל תכחש או
תסתיר, איסס, אילו צעדים ינקטו ערי המדינה של הארץ הזו כדי
לקדם את בוא הרעה? האם יכריזו על איחוד ארעי וייאבקו כתף אל
כתף מול האיום? בטוחה אני כי יחדיו נוכל להם"
איסס: "אני רואה שעל אף מוצאך, כבר החלת לחשוב ולדבר בשפת רמי
המעלה, אם כך יהי כן. ערי המדינה, ובראשן הערים הבכירות ביותר
מן הצפון, שעבורן הסכנה היא מיידית, שלחו שגרירים מן המכובדים
ביותר לקרוא לכל הערים לשלוח את צבאן להצטרף לצבא שנכון להדוף
את הפלישה. ידוע לי בוודאות כי כל עיר אשר יש בין בניה אחד או
יותר היכול להרים חרב כבר שיגרה אותה אל הצפון, ובחוכמה עשו
כך, כי המפלט האחד מכלייה הוא האיחוד. אולם כבר הצגתי בפניך את
טבעו של המלך ובנקל ניתן לגזור מכך את תשובתו המחוצפת של המלך
לשליחים כאשר באו להציע לו  ברית"
ניאניה: "גורלנו נמצא בידיו של מטורף חסר אחריות"
איסס: "המלך הורה לצבא לערוך הכנות למצב של לחימה אך לא כיוון
ללחימה של הגנה אלא למתקפה וכיבוש, הוא עומד להטיל את יהבו על
הסיכוי ששני הצדדים במאבק, השבטים מן הצפון מזה והערים מזה,
יותשו די הצורך מן הכתישה ההדדית עד שיתאפשר לצבא לקטוף את
הארץ מידיהם כפרי בשל. בדעתו של המלך לטהר את שאריות הצבא
הפולש מהארץ ולמנות נציגים הנאמנים לו בראשות מועצות ערי
המדינה בכל הארץ"
ניאניה: "הברק של המזימה הזו מועם בידי השטן שהגה אותה, אל לנו
לבגוד או להלחם נגד אחינו"
איסס: "ייתכן, אך אין זה בראש דאגותיי. תוכניתו של המלך חסרת
תוחלת מאלף ועד תו"
ניאניה: "דומני שדבר אינו נמצא בראש דאגותיך, מה אמר כשהעלית
בפניו את הנימוקים שכנגד?"
איסס :"אין זה מעלה או מוריד, הפקודות כבר ניתנו לאלופי הצבא
והדבר חתום"
ניאניה: "ואתה, מה תעשה?"
איסס: "הוא מינה אותי למשרה פיקודית בצבא, בקרוב אתפטר ממשרה
זו ללא הודעה מוקדמת ואחזור לדרכים מהן באתי"
ניאניה: "אתה אומר לנטוש את כל מה שכאן? הלא כל מפעלינו כאן
יעלו בלהבות, עמל של שנים יעלם לבלי שוב בלהט הקרב"
איסס: "אי הדיוק שבדבריך הוא כמדקרות בעיני, אלה מפעליך בלבד
ועמלך שלך, בכל הכנות אני אומר שאין נים בלבי שזע למחשבה על
הרג חפים והרס"
ניאניה: "הבלים! אינך יכול שלא לפעול אל מול גזירת גורל של
אכזריות אין קץ כזו, אם לא למען אחרים הלא למען ידידיך כאן"
להטוטן נכנס ומתיישב בקצה הבמה
איסס: "למעשה לא. עשית כברת דרך בשנה האחרונה בלימודי מדע
המדינה אך עוד נותרה לך דרך ארוכה יותר מזה שכבר עברת. אין אני
עושה למען אחרים. ובאשר לאלה שחשבו עצמם לידידי, הרי שגו. די
לך בדברי ההבל שלך"
ניאניה: "מחר הוא יום פקודה לכל אלה אשר הם בצידי ולא בצד
המלך, באיזה צד תבחר להיות מחר?"
איסס: "מרגליך אינם ערמומיים ועזי נפש די הצורך כדי לחשוף את
צפונות לבי"
ניאניה: "קצתי בזה, היה שלום"
איסס מהנהן ניאניה עוזבת
איסס מתיישב על האדמה ומעביר את אצבעו על קיר הבית שלידו,
איסס (ללהטוטן):"האם אפשר כי אתה מיידע את המלך על המתרחש?"
להטוטן: "כל שברצוני הוא להרוויח את לחמי ביושר, אדון"
איסס: "כך או כך, אל תכלכל את מעשיך טוב מדי"
איסס יוצא, הלהטוטן שומט את כדוריו


תמונה שלישית
כוך במקום כלשהו בניאוטריקה
ניאניה, משרת, חייטת
ניאניה: "אנשיי, הנתיב אל החופש איננו אלא שביל הרים בוגדני,
ועיתים אני מגלה כי הנתיב חסום כליל בידי סלע משונן"
חייטת: "לא נותרה בי עוד יכולת להשלים עם דרך זו"
ניאניה: "כדי למנוע הרג והרס רב, עלינו להקים לתחייה את
חלומי"
משרת: "את דורשת את הקשה ביותר לביצוע בשעת הפורענות הגדולה
ביותר, איזה חלום מחלומותייך תרצי להגשים?"
ניאניה: (למשרת) "מרד. בי נשבעתי כי לא אתן לשכניי לצאת למלחמה
בה אינם רוצים. אל חשש, כי הדבר איננו נשגב מיכולתנו. לפי
מילתי, האיכרים יפסיקו לעבד את השדות, השואבים לא יזרימו מים,
ובהכרח החיילים לא יצעדו!"
חייטת: "וזה ינתץ כקורנס את אזיקי השעבוד שלנו, שאיפותינו
עומדות בפני הגשמה!
ניאניה: "כך גם אני רואה זאת, אחותי. ללא זיעתנו הניגרת כיצד
הם ינהלו מלחמה? לאנשי הארמון תתברר המציאות בצבעיה העזים
ביותר כשיכירו בנו כאדוני הארץ ובעצמם כגידול מן העבר שיש
להסירו בלהב!
חייטת: "כיצד השביתה עצמה תתממש? אפיץ את הפקודה על כנפי האיום
בקרב האנשים המושכים בחוט ומחט, בזאת נשבעתי. (למשרת) ועליך
להורות על הדבר לכל המשרתים"
משרת: (מגמגם) "איני בטוח, לא בנקל יעשה הדבר, וכל שכן כשהזמן
כה דוחק בי"
ניאניה: "ממקום זה ממש אעמוד בראש ההפיכה, אין הוא נושא את
אותות הפאר של בתי האצילים אך הוא מעוטר בדם ויזע של אלפי שנות
עבדות, צבא אשר מחושל במשך שנים כה רבות ונושא שנאה כה עזה
בלבבו אינו מובס בידי כנופיות שכירים, הגורל עמי הפעם"
ניאניה וחייטת לוחצות ידיים
משרת: "ניאניה, התעשתי! המלך איננו מגייס את צבאו לשם התענוג
בלבד, הלא הוא נערך לקדם אסון ומוות שאינם מבחינים בין האציל
לעני, נאמר לי כי אותו ענן של מוות שחודר לארץ מורכב מחמש מאות
אלף נפילים נושאי נשק פלדה, הדברים אשר הם יעוללו לנו מדירים
שינה מעיני הנשים, ואם צבא המלך, נבזה ומושחת ככל שיהיה, לא
יעמוד הכן להדוף את הסכנה, אזי מוטב לנו כי נחל לחפור את
הקברים כבר עתה, כי הגופות ירבו כל כך עד שיערמו זו על גבי זו
ויסתירו את צריחי הארמון"
ניאניה אינה משיבה
חייטת: "או אולי מאורעות אחרים יתרגשו עלינו"
ניאניה: "מדוע לא ירוצץ הברד את ראשי כולם. מקריות מתעתעת!
אלמלא הדבר הוא בלתי אפשרי, הרי שאיסס היה אומר כי ברית נכרתה
בין המלך לבין הפולשים מהצפון, ברית אשר בראש סעיפיה נכתב כי
מטרת הצדדים היא להשמיד אותי ואתכם,  לכודים בצבת הרודנות כמו
בהמות"
קול מבחוץ: "משרת! לאן ברחת? שוב מיד והרם את האפיריון"
משרת יוצא , ניאניה וחייטת מסתכלות האחת בשנייה באי נוחות



מערכה שנייה

תמונה ראשונה
בפאתי העיר, מחנה ארעי, מהומה לכלוך ורעש.
שליח וסבל.
שליח: "חבר! אל תתמהמה! אם תמשיך לצעוד בצעד כה איטי בוודאי
תילכד עם כל מטענך!
סבל: "חרגול קטן, די לך לקפץ מצד זה לצד אחר, מי יוכל לאחוז
בי ולעצור אותי מהליכתי?"
שליח: "חיילי המלך, ולא אחד או שניים או כי פלוגות שלמות, אם
יעלה רצון מלפניהם, ייקחו לעצמם את סחורתך ועליך יטילו שלשלאות
או שילבישוך בשריון וקובע!"
סבל: "אל לך להקדים את המאוחר, קטינא, איני רואה חיילים כאן
ולא ראיתיהם גם לא קודם"
שליח: "כמוני כמוך, אך יש האומרים כאן כי במו עיניהם ראו"
סבל: "קטינא, מראה עיניים טוב ממשמע אוזניים, אולם רק כאשר אלה
עינייך שרואות!"
שליח: "הרי לך מראה עיניים!, ראה מגילה זו אשר צווה עליי
למסור!" (מושיט לסבל מגילה)
סבל: "ומה לי ולפיסת קלף זה?"
שליח :"הלא תקרא ותשכיל ותבין מה עלייך לעשות"
סבל: "אין אני שייך לאלה הרוכשים את השכלתם מפיסות קלף מתפוררת
ומנתזי דיו, קרא לי אתה, אם הדבר כה חשוב בעיניך"
שליח: (לוקח את המגילה, קורא) "אגרת מהוד רוממותו האלוהי
שמלכותה נצחית ובינתו וכוחו אינסופיים, לראשי כל שאר ערי
המדינה של הארץ. בקרוב אצטרף אליכם עם כל צבאי העצום, וכאיש
אחד נמגר מעל פני האדמה את התולעים המושחתות והמבאישות שהם
הפולשים מן הצפון שמאיימים עלינו, אנוכי מבטיח לכם בהן צדק
שאלחם עד טיפת דמי האחרונה ולעולם אשמור על חירותן של
ארצותינו"
סבל: "הלא תטעה בי להיות ראש השרים? מה לי ולזה?  הרי מעולם לא
הייתי מחוץ לממלכה הזו, אף תולעים או עכברושים מוכרות לי היטב
מביתי"
שליח: "הדבר עוד לא תם!" (קורא) "אגרת מהוד רוממותו וכך הלאה,
לראש שבט הפולשים מן הצפון. הנני משרת נאמן שלך וצבאי זעיר
בהשוואה לצבא העצום שלך שמשתרע מאופק לאופק. שאיפתי היחידה
בחיים הקצרים האלה היא לסייע לך לכבוש את הארץ הזו ולהשמיד את
מלכיה שהם שדי גיהינום מעוותים. צבאי יתקוף אותם מן העורף
וצבאך מן החזית וכך אסייע להצלחתך השלמה ואוכל להפוך לנתינך
ומשרתך ואהיה המאושר באדם. אמונך בעזרתי יהיה שלם, הבטחתי
יציבה כמו השמש בשמיים".
סבל: "אמנם העניינים אינם ענייני וקטונתי מלדון בדיני מדינה,
אך אודה שדבריך גורמים לי לאי נוחות"
שליח: "עוד לא תם הדבר, אגרת שלישית!" (קורא) "אגרת מהוד
רוממותו וכך הלאה, לאיסס, מפקד החטיבה השבע עשרה. לפי תוכניתי
נשלחו האיגרות, הפולשים מאמינים שאני לצדם במלחמה זו וכך גם
מלכי הארץ. פקודותיך הן להמתין במרחק בטוח מהמקום בו ייערך
הקרב בין הפולשים למלכי הארץ, ולאחר תומו, בשעת כושר להתעמת עם
הכוח אשר יוותר ולהכחידו כליל. אל תרשה שום נסיגה ואל תחוש על
חייו של איש. בתום מערכה זו אין זאת מן הנמנע כי צבאי שלי ושלי
בלבד יחלוש על ארץ זו ואחריה על החלד כולו."
סבל: "בן אדם, אל לא לעסוק בדברי הבל, הדבר לא ייתכן, אין הדעת
מרשה זאת!"
שליח: "רק אמת בפי, ראה, הלא האיגרות מוחתמות בחותם המלכותי"
מהומה וצעקות, נכנסת חיילת
חיילת: "סורו אליי, עגלה נלכדה בבוץ ויש להוציאה מיד, בפקודת
המלך"
שליח: (מקפץ) "איני יכול לסור! אני שליח, ובידי איגרת שאין
לעכבה, הלא תראי כי טעות תהיה להשהות איגרת זו"
חיילת: "הב לי!" (לוקחת את האיגרת, קוראת) "אכן אמת דיברת,
שליח, לך לך אל אותו המקום בו המפקד איסס יושב והב לו את
האיגרת כי אין חשוב ממנה  (לסבל) ואתה בוא אחרי כי אזדקק לעמל
ידייך לחפור בקרקע"
חיילת: (לכל שאר האנשים במחנה) "החטיבה השבע עשרה יוצאת עתה
לדרך, אספו את כל כליכם וכל הצידה ושימו את הדגל הכחול בראש
מעייניכם כי אחרי תלכו. השבע עשרה עוזבת עתה אל שדה המערכה,
החיילים, החלו את הדרך"
כולם יוצאים בעקבות החיילת

תמונה שנייה
הצבא צועד. מהומה ורעש. איסס בצד. נכנס שליח.
שליח: "אדון איסס ! אדון איסס ! איגרת עבורך!" (מוסר לאיסס את
האיגרת)
איסס קורא
איסס : "אל תמהר לחזור העירה, שליח, עוד נכונו לך שעות גדולות
במקום הזה"
שליח: "לי, אדון נכבד? הלא אני רץ מפשוטי העם ואיני יכול להביא
תועלת אלא בכך"
איסס: "אם כן, רץ, הזדקף, שערך ארוך מדי ומשתפל על עורפך בצורה
שאינה ראויה, אסוף אותו לצמה, וקח לך את מעילי, ואת הגלימה הזו
עטה עליך"
שליח: "לא אוכל לעשות זאת, אדון, אלה סמלי המלכות ואסורים
בנגיעה לפשוטי העם, ואתה מפקד גבוה של הצבא, הרי תבין כי לא
אוכל לעשות זאת, אם ייוודע הדבר אושלך אל הצינוק או גרוע מכך,
הלא תבין, אדון?"
איסס: "רץ, הצינוק רחוק מכאן מרחק שני ימי הליכה ואילו פקודתי
קרובה אליך מרחק שתי זרתות, כעת חשוב, במה תבחר? כעת לבש את
המעיל ועטה את הגלימה, וכשעשית זאת, עלה לאפיריון שעליו סמל
הנחש, שם, (מצביע)  ואמור לנושאי האפיריון : אל הדרך ! כבר
נאמר להם כל שעליהם לדעת ורק את פקודת היציאה טרם שמעו. המסע
יארך חמש שעות ואלי יתמשך בשעה נוספת בשל הביסוס בבוץ. בתום
המסע יקלע הצבא למהומה, שאון גדול יעלה, בהמות יפתחו במנוסה
והמחנה יעלה על גדותיו כמו הביוב לאחר הגשם. אז תינתן לך
ההזדמנות להימלט בחסות רגליך הקלות. ובהיותי אציל נדיב מאין
כמוהו, אף הותרתי באפיריון  מעט זהב לצרכיך. באשר למסע עצמו,
הסר דאגה מלבך, ללא רשותך, החיילים אינם יכולים לפנות אליך
בדברים, תוכל לנום בשלווה או לשתות לשוכרה, כמנהג אלופי הצבא,
איש על פי דרכו.
שליח: "אדון! אתה דורש ממני  מעשה טירוף! לא אשאר כאן, אלך!"
איסס : (שולף את חרבו) "אל תחרוג ממקומך, רץ! אם דיברתי אליך
כשווה אין משמעות הדבר כי עליך לנהוג כשווה, זכות הסירוב אינה
נתונה בידך, ובידי נתון השופט והתליין שהושחז אך הבוקר והוא
צמא"
שליח: (מפיל מבטו) "כל שתצווה, אדון"
איסס : (משליך את המעיל והגלימה על האדמה) "עשה זאת"
השליח אוסף את המעיל והגלימה ויוצא מן הבמה
איסס מרים את מבטו למעלה, כדורים נזרקים הלוך ושוב מאגפי הבמה,
איסס יוצא

תמונה שלישית
אותו הלילה במחנה. חיילים, ואחרים המלווים את הצבא יושבים
מסביב למדורה. שיחה בטון נמוך.
קבצן (מכוסה באבק לבן) : (ממלמל) כסף, כסף ,כסף" (נתקל בחייל)
חייל : "התרחק ממני, או שאשחט אותך ואעשה מעצמותיך דבק
ללבנים"
קבצן: "אדון,  מה נפלאו מעשיך לי! הענק לי מחסדך!"
חייל: "סור ממני!! איבדת כל תבונה!?"
קבצן :"קלעת לאמת, אדון, גולגולתי ריקה (מפיל עצמו לרצפה) הענש
אותי! פגע בי!"
חייל : (קם ושולף חרב) "בשם כל הדברים הנאצלים אני קוטל אותך,
ברייה נתעבת!!"
קבצן מרים גולגולת מעל ראשו, חייל מניף את חרבו , מנחית אותה
ומבטו פוגש את הגולגולת, הוא עוצר
חייל: "שדים! מהו הדבר הזה?! מן המתים נשלחת כדי לתעתע בי?"
הקבצן קם במהירות ומגחך, שאר היושבים צוחקים
רוכל: "חייל, אל תרשה לעצמך להיות מולך שולל בידי קבצן זה"
חייל: (נסוג לאחור) "שד בדמות אדם! גלה את דמותך האמיתית!"
רוכל: "הנך טועה, כי אכן זהו אדם בדמות שד, זה האיש הקדוש של
המתים, הוא שגריר מארץ המתים בארצנו, מתגולל בין הקברים כפי
שבן אצילים יתגולל על כריו. עמיתיו הם הגוויות והוא שייך
למשפחת התולעים והרימות. אותה גולגולת, שהוא נושא אותה עמו
תמיד, היא קערת האכילה שלו. האבק שמכסה את גופו דרך קבע הוא
אבק עצמות טחונות עד דק."
חייל: "שרץ! כיצד אתם סובלים את עצם קיומו, לא אבין, הלא הדבר
ידוע כי אם יצור כזה שוהה בקרב בני אדם נושמים, קללה תבוא על
אותם האומללים, יש להשמיד אותו כמו חרק"
רוכל: "חייל, אל תיחפז לדקור את בן בריתך טרם שמעת את דברו"
קבצן :"אני האיש הקדוש של המתים, אני ידיד לשוכני בית הנצח,
אני גר בצל קמרון הקבר, אני אדבר
         היופי הוא תמצית החיים, הצמיחה היא מהות החיים,
הפריחה היא כוח החיים,
         צוקי הגיר, המם בוקעות הגפנים המשתרכות רחוק אל תוך
יער העד, צוקי הגיר
         מוכים תדיר בידי הגלים השחורים, מאיימים, לשבור,
לטמא ולנגף,
         השמש סובבת אותם האדמה ואת הים יום יום, בעוברה מעל
שורפת ובעוברה מתחת מקפיאה"
חייל: "תיבות שירה נאות לכל שומע, אך מה לך ולו? איך תסנגר על
עצם קיומך?
קבצן: "אני המתרס הניצב בין כליון היער, שיש הקוראים לו
חידלון, וביניכם, בחלקי אני שייך לכאן, עוגן בקרקע מציאות זו,
ובחלקי שייך לממלכה זרה, מחוץ לעולם זה, אני בקיומי המשותף
יכול, ורק אני לשמש כשער נעול בין עולם זה של לבלוב וקמילה
נצחיים לבין מוחלטות האפסיות שבלהבה הנצחית שממעל"
רוכל: "תיבות שירה נאות ככל שיר ושיר"
לוחמת מתקרבת מאחורי הקבצן, דוקרת אותו בגבו, הקבצן נופל ומת
קבצן: "אבוי! לא תם ייעודי כאן, והנני נאלץ להיפרד לשלום ממכם,
אם כך, היו שלום, עוד נתראה אלפי דורות מכאן"
לוחמת: "על כולכם לחוש בושה! אדם המחזר על הפתחים מספר לכם
עלילה הראויה לבית התינוקות, ואתם רועדים מפחד"
חייל: "אכן צר לי על שאיבדתי את קור רוחי, אני אסיר תודה,
עמיתה לנשק"
לוחמת: "היטב תעשה אם הדבר לא יקרה שנית, בקרבות שמזדמנים לנו
לא תינתן לך זכות החרטה על שגיאותיך"
חייל: "דיברת כבעלת ניסיון, האם תוכלי להשכילני על הצפוי? מה
תדעי על קרבות אלה? מיהו האויב שיעמוד מולנו?"
לוחמת: "טרם צפיתי באויב ישירות, אך נאמר לי כי הם מסכנים את
חיי השלווה של עמנו, וכי הם מקבץ נקלה ובזוי העוסק במלאכות
ומנהגים שפלים ומטמא את האדמה שהם יושבים בה "
חייל: "דבריך מעוררים בי רגשות עזים. אם תואילי, אמרי לי מה
יהיה דינן של ערי החוף והעמק, האם נתאגד עם צבאם לחטיבה אחת,
או שמא נבוא אליהם ככובשים?"
לוחמת: "אין זה מענייני מה ייעשה עם עיר זו או אחרת, דע לך כי
כל התאגדות עם זרים דינה חד הוא: להפוך לאיבה בשעת כושר. כל
עיר אשר תסרב למסור לידינו את רכושה תועלה בלהבות וצעיריה
יילקחו בשבי, על פי המנהג המקובל מימים עברו"
חייל: "את מחכימה אותי מעבר לציפיותיי, אמרת כי זהו המנהג
המקובל מן העבר, מסיק אני מכך כי הנך אוחזת חרב כבר זמן רב"
לוחמת: "אני לוחמת מאז לידתי, אין עיסוק אחר שיאה לבנות שבטי.
הדבר ניכר לעין ולאוזן כי אתה אינך בן לגרעין הלוחמים, האם
נכון הדבר כי צורפת אל שורותינו לאחרונה בשל התרחבות  החזית?
חייל :"צדקת, כי רק  בעת אחרונה לבשתי מדים, אף שלא ידועות לי
הסיבות שנמצאות במקור התרחשות זו"
לוחמת: "חייל! מדיך מגוחכים למראה! הם נאים לבובה או לשבויה
מגזע חיוורי הפנים, רק שלמת עור קשה ועמידה נאה ללובש אותה,
הלוחמים בדרגתי הם בעליה של חליפת בגדים אחת בלבד שהיא, והנשק
אותו ירשו הם כל רכושם על האדמה הזו, ורק להם יזדקקו בעונת
המסעות"
חייל: "הלא תאמרי כי כותונת בד אינה זולה יותר משריון העור?
ציודם של אלפים בבגד זה מהווה מעמסה של ממש על האוצר הציבורי"
לוחמת: "שבת לדבר דברי הבל, עבור בן שבטי אין דבר זול או יקר,
אין מחיר לשום חפץ מלבד העמל שנדרש כדי לקחתו מאחר, ואדבר
בכנות ובלא רהב כשאומר שלא דרוש עמל רב לשם ציודי. כותונת בד
אתה רוצה, חזור אל אוהלך, ילד, לא תצלח למלחמה"
חייל: "רואה אני כי השמועות אשר שמעתי על אופיים הרע של אנשי
הצבא הן אמת. השימוש התכוף בכוח השחית את מצפונך, ואף אינך
מסתירה את הדבר בדברך על גזל כדבר אחד הליסטים. זאת ועוד, אל
תצליפי בי בלשונך כך, מוצאי איננו מאחד האוהלים אשר בשולי העיר
אלא מבתי המכובדים ביותר"
לוחמת: "די! הפטפוט הבלתי פוסק שלך אינו ראוי ללוחם. התרחקת מן
המחנה מרחק רב מדי, חזור מיד"
חייל: "כן" (פונה ללכת אחרי הלוחמת) "עצרי! הדבר מסתורי ואינני
יכול לעצור בעדי, מה פירוש הסמל הזר הזה על מגנך?"
לוחמת: "האין קץ לסכלותך? סמל השבט!, עתה אני רואה שגם על
מדייך אות זר...הוא זכור מדגלי עיר אשר עברנו על פניה עוד לפני
חודש, אני תוהה"
חייל: "זר?!, זהו הסמל העתיק של אכאיה, זהו סמל למוצא שמשותף
לבני כל ערי המדינה בארץ, האין הוא משותף גם לך?"
לוחמת: (שולפת חרב) "שא תפילה לאלי השקר שלך, שכן אתה עומד
למות, טעות כבירה עשיתי על שלא הרגתי אותך, לא אדע איך יכולתי
לחשוב אותך לבן ברית"
הסובבים מתרחקים
חייל: (שולף חרב) "שייכת את לפולשים מן הצפון? לילה מר הוא זה!
(לעצמו)  שונאינו קרובים אלינו יותר מכפי ששיערנו, ואחרים
עלולים אולי לחזור על טעותי ולבלבל בינם לבין בני המקום, חובה
עליי למנוע זאת! (קורא בקול) הודיעו לצבא! הודיעו לחיילים!
הודיעו למלך! הודיעו לאיסס! אנשי ניאוטריקה! הפולשים קרובים,
הם חונים ממש כאן במעבר ההרים, הם ישרפו את העיר!
לוחמת מסתערת על החייל והורגת אותו, כל הסובבים בורחים
לוחמת: "מתווכים, מרגלים ואנשי סחר, אל תימלטו לחוריכם עוד
בטרם החלו הקרבות, בטרם תבוא שעתם של הלהב והפטיש והחיות אשר
אינן מהססות לאחוז בהם, תבוא שעתכם שלכם. נוכחותכם נחוצה לנו,
הטורפים, כפי שנוכחות הזרזיר חיונית ללביא. אל לכם להירתע
ממנהגנו הגס, כי הוא רק קישוט על קצה החנית שנועד להבריח את
רכי הלבב. גשו ותיווכחו לדעת כי אנו נושאים מטען יקר ערך,
סחורות נדירות שאין כמוהן בכל ארץ זו. הבה נרשה לעצמנו ליהנות
מן הברכה שבחילופין"
רוכל מתקרב ואחריו השאר
רוכל: "דיברת כאשר יש לדבר אל קהל זה. בוודאי תזדקקו למזון רב
ולציוד מגוון עבור המחנה. אם נוהגים אתם לפי כללי המסחר ההוגן
אולי תבוא לכם ברכה מסוימת מאתנו"
לוחמת: "מסחר הוגן תקבלו, אם נראה כי לא ברמייה תבואו אלינו"
רוכל: "עני לי בכנות, לוחמת, בואך לכאן איננו התרחשות מקרית,
אישה שבעת קרבות כמוך איננה תועה לה בלילה אפל אל ירכתי המחנה,
הלא כן?"
לוחמת: "אין הדבר תלוי באור הירח, אינני מאבדת את דרכי לעולם"
רוכל: "אם כך הנך חלוצה של הצבא, גששת אשר עליה להתרשם מן
היריב שעומד בפני הצבא?"
לוחמת: "האם חלוצה כזאת תוכל לחשוף את עובדת קיומה לכל זר?"
רוכל: "בחוכמה דיברת. אם כן הבה נשוחח כמרגל למרגל, היכן חונה
לו מנהיגכם ומה מגמת פניו?"
לוחמת: "לא אדע לענות לך לא על זו ולא על זו, אף שבביטחון מה,
יכולה אני לומר כי חונה הוא הרחק מכאן, ובאשר למגמת פניו, ובכן
דומני כי אף הוא אינו יודע מה היא עד אשר המחנה קם לצעוד"
רוכל: "אסיר תודה הנני, ולו היה זאת בידי הרי הייתי גומל לך
בעין יפה על אצילות נפשך"
לוחמת: "מוטב כי ניפרד, היה שלום"
רוכל: "היי שלום" (הולך אל שולי הבמה) (לעצמו) "אכן היטבתי
לעשות בקחתי לי דמות זו ובהשליכי את איסס היועץ מאחרי גבי, כעת
יודע אני את העתיד לבוא, וזאת אינו יודע אף הטוב בין מגידי
העתיד אשר בחצר המלך" (יוצא)

תמונה רביעית
כוך בשממה. איסס יושב
איסס : (לעצמו) "אם בעבר ייחלתי שישחק לי מזלי ויזדמן לי לחזות
באירועים כבירים ונוראי הוד, ואף שאפתי לכך שיפתח לי באותם
מאורעות הפתח לקחת חלק פעיל ולהטות את נהר ההיסטוריה לכיוון זה
או אחר, על פי  שיפוטי הנאור, ובמסתרי לבי ייתכן שאף קיוויתי
כי שמי לא יישכח, וכי יהיו בני אדם, בין אם מבין האצילים או
מבין העם, שיזכרוני לטובה, או למצער, יזכרוני בהערכה ובכבוד
לאשר הייתי בן אדם. תמימות וגאווה! וכעת ההזדמנויות מטילות את
עצמן לדרכי, כאילו מבקשות לחסום אותה! ואכן, הם כמכשול ביני
לבין החיים, וחיי הם מכשול ביני לבין הנצח. לו נותרתי להילחם
על עמדתי בפני הפולשים, האם היה עולה בידי להשיבם אחור? אבוי,
כי לא, מה טעם בערמומיות המפקד מול פראיות רבבות חיות הטרף
שבאות לקרוע את בשרך מעליך? ומדוע הטיל הגורל את אחריות בחירה
עלי, ולא על אחר? האין אחד, מכל אנשי השם אשר בערי הארץ, שיחשל
חומת פלדה מן הכוח והתבונה, שתגן עלינו? אפס, כי לא נותרו עוד
בקרבנו לוחמים מן המידה הזו, אנשי השם הם אנשי המילה ולא אנשי
המעש. ומה על העתיד? אדמה לעצמי להקת זאבים אשר תוקפת מחנה של
נוסעים, תחילה הם יטרפו את כל החיים, לאחר מכן יבלעו את הצידה
אשר איתם, ואז, יקרעו את האוהלים, את הבגדים ואת הספרים,
ויפזרו את הסחורות על פני הערבה. כך יעשו הפולשים, למחנה זה
ולכל הערים, המקדשים והמצבות. זוהי שנאת חסרי התרבות את בעלי
התרבות. אם כך, מה ערך לחיי כפליט יחיד מעולם אשר נרצח? את
שפתי איש לא ידבר, הספרות והמדע אשר למדתי יאבדו בתהום הנשייה,
אהיה ללעג בקרב הברברים, אם יתמזל מזלי יותר לי לדור בחצר אחד
ממלכי הברברים כחיה נדירה. כבר השחר מפציע, ועלי לגזור את
גורלי.
אם יש ערך לכל אשר אני יודע, מי ייתן והדבר יעמוד לצידי עתה!
אשלח עצמי כחץ מקשת אל לב המאפליה, אל ראשו של הדרקון המקולל
ששורף את ארצי, אני מולו, מול קיסר השבטים האלה, אעמיד לו אתגר
שמעל ליכולתו. אקשה עליו, אסובב אותו בכחש, אוריד את בינתו אל
מעמקי השאול, ויותר מזה, אהפוך אותו למאמין, אטה אותו לצרכיי
שלי, ומי הוא לאחר הכל? בריון אשר אביו ניפץ גולגלות, בור
שמאמין בשמש ובירח ומעלה קורבן אדם. אמיר את דתו, אעלה בפניו
אלים חדשים. אולם אני מקדים את המאוחר, עלי עוד לחצות שדות
קטל, להבין מדוע נכשלו ניסיונות השכנוע והחנופה, וכיצד נפלו
ערי הצפון כה מהר. ויעדי הסופי? מאמין אני כי תספיק טלטלה קלה
שבקלות, אם תתרחש במרכז הסערה, כדי שתאבד הסערה את עוצמתה,
תדעך, ואז תינתן לבני התרבות שעתם, בה יקומו על הברברים, מי
למוות ומי לשעבוד. ועתה לדרך, צלו של עידן חושך ובורות עדיין
נח בכבדות על ארץ זו ועליי להניסו." (יוצא)

מערכה שלישית

תמונה ראשונה
דרך בערבה. איסס עומד על שפת הדרך, עגלה ובה שני אנשים עוברת.
איסס: (לעצמו) "מראם אינו של בני המקום, ובכן, כעת נראה מה
הועילו לי לימודי השפות הזרות" (לעגלון) "חבר לדרך, האם אוכל
להצטרף אליכם?"
עגלון: (עוצר את העגלה) "מי השואל, ידיד או אויב?"
איסס: "אהיה מי שתרצה, ראה, דומני כי איתי נוסע ידידך הטוב,
מטבע הזהב, האין זאת עושה איתי לידידך גם כן?"
עגלון: "חי אלוהים, גם אחי תהיה אם תרצה בכך, עלה! אל תיתן
לידידך הטוב להתפלש בעפר"
איסס עולה על העגלה
איסס: "לאן פניך מועדות, חבר?"
עגלון: "אני שב אל אדוני, הוא שלח אותי אל החזית לאסוף לו
ביזה, מיני תכשיטים, אבנים יקרות, בדים וכל דבר נאה, לעיתים אף
אנו מוצאים נערה נאה לקשט בה את בית אדונינו"
איסס: "היכן יושב אדונכם הנכבד? האם עוד ארוכה הדרך עד
למשכנו?"
עגלון: "שואל אתה שאלה של כסיל. אדוננו יושב בכל מקום בו נמצא
קיסר השבט, באשר הוא אחד משריו הבכירים ביותר. לא אדע היכן הוא
נמצא כעת, אך בהכרח הוא מתקדם לקראתנו על דרך זו, ולכן בעוד
יומיים, בעזרת הסוסים, נחזור לחיקו החם, ונשמח את לבו בשפע
אוצרות אשר ליקטנו עבורו מן הביזה"
איסס: "דבריך משמחים גם את לבי, האם אוכל לשזוף עיני באוצרות
אשר אתה נושא?"
עגלון: "אכן תוכל, אך זכור כי אם תנסה לחמוס ממני דבר מה,
צפויה לך סכנה"
איסס: "לא אנסה, כי את אשר אני רוצה, אינך נושא" (בוחן את
הערימה על העגלה) (לעצמו) "הנה כאן כרכי ספרות יפה, פילוסופיה,
גיאוגרפיה, בוטניקה וזואולוגיה, אכן אוצרות אלה, האם ייתכן כי
לא הערכתי את תרבותם של הפולשים נכונה? אולי ישנם לנו ולהם
יסודות משותפים להידברות, אולי ישנה עוד תקווה, עליי לשאול
אותו על כך" (לעגלון) "אמור לי נא, האם האדון מחשיב כרכים אלה
כאוצרות? האם יש לו מי שיתרגם לו את הכתוב בהם?"
עגלון: "אילו כרכים? ומה עניין תרגום וכתב לכאן? אה, כי לא
בערמת האוצרות אתה מחטט, את הנייר הזה לקחתי על מנת שיסייע לי
להדליק את האש בחניית הלילה. הוא ניצת בקלות כה רבה ומקל עלי
את יצירת המדורה. רואה אתה, כי גם לעגלון הפשוט מביאה הביזה
תועלת מה!"
איסס: (לעצמו) "טיפש! ראוי לו להישרף יחד עם הספרים שהוא שורף"
(לעגלון) "אכן, תועלת מה גם לך"


תמונה שנייה
האוהל המרכזי. הקיסר יושב על הכס במרכז ומסביב פמלייתו הגדולה,
איסס נכנס.
איסס: (לעצמו) תם המסע. וכעת נפתח הקרב. אכן העגלון תיאר את
הקיסר ואנשיו נכונה, הוא יושב על הכס, ושריו סביבו. אקרא את
קריאת הקרב" (לקיסר) "אני מברך את הקיסר ירום הודו בשלום"
קיסר: "מי אתה? בשם מי אתה בא? אויב או ידיד?"
איסס: "ידיד אני, ואף משרת ויועץ לאדם שהוא אדון ארצי"
קיסר: "אם כך אתה מבני ארץ זו אשר אני כובשה, דע לך, כי אין
בלבי רחמים עליך ועל אחיך, ולכן אם לשם רחמים ומחילה הגעת,
מוטב שתעזוב פן תעורר את זעמי כפל כפליים"
איסס: "רחמים לא אבקש ממך, שכן ראיתי את מעשי אנשיך הזורעים
הרס וחורבן בארץ, ולבטח אין בלבך אף לא שמץ עדינות כלפי
הזולת"
קיסר: "אם כך בוודאי מבקש אתה לקחת חלק בביזה, מבוקשך לא יינתן
לך, שכן אנשיי אינם זקוקים לסיוע, ויותר מכך אינם זקוקים הם
לשותפים בשלל"
איסס: "אל תלעג לי, כי לא לשם שלל ורווח באתי. זה שנים ידעתי
כי בבוא העת תגיעו לרמוס את הארץ, וכי אתם ולא אחרים תירשו את
האדמה."
קיסר: "ומה עניין לי בכך?, עזוב את המקום הזה, מקומך איננו
כאן"
איסס: "הענק לי בחסדך עוד רגע קט, כי יש לי דבר אליך"
קיסר: "אם כך, דבר! אל תשחית את זמני לריק!"
איסס: "כרצונך. קיסר, מתי החל עידן הנדודים של השבט?"
קיסר: "לפני זמני וזמנך, וכן לפני זמנו של סבו של סבו של סבי,
הדבר מספק אותך?"
איסס: "אכן. אם כך, במשך שבעה דורות, לא ידע השבט, אלא נדודים,
מלחמה, התנחלות קצרה ויציאה לדרך, ביזה וגזל?"
קיסר: "אמת דיברת"
איסס: "הגד לי קיסר, האם בני שבטך משרטטים את צורת ותבנית
האדמה, כפי שאתם מכירים אותה?"
קיסר: "לא, איננו עושים זאת, יתר על כן, איננו כותבים על קלף
או נייר, ומותר לציין כי איננו קוראים את שכתבו אחרים"
איסס: "אם כך, לא ראיתם את מפות העולם ששרטטו חכמי העולם בדור
הזה?"
קיסר: "לא"
איסס: "השבט אינו יודע את חכמת בניית הספינות, הניווט והמסע
בים, אמת?
קיסר: "אמת, אלה אומנויות שאין לנו שימוש בהן, ומעולם
בתולדותינו, עם אחר אשר שלט ברזי הים לא הביס אותנו"
איסס: "קיסר, אני מודה לך על תשובותיך. צר לי, כי עתה עלי
לחשוף בפניך מציאות מרה"
קיסר: "הו, צר לך בגללי? הכיצד?
איסס: "צר לי, כי אתה ושבטך עומדים כפסע מן החורבן. אל תתמה,
אפרש לך את הכל. אנשיך אינם יודעים אלא את חיי הנדודים והביזה,
אין הם מכירים צורת חיים אחרת, ולא למדו אף אומנות או חכמה, הם
לא יצלחו למגורי קבע, ולחיי פוריות ויצירה"
קיסר (מתפרץ לדבריו) : "מדוע להם חיים כאלה? הלא כעת הם חיים
ברווחה, כפי שחיו אבותיהם, מדוע שישנו מהרגליהם?"
איסס: "אמת, כי שבעה דורות של שבט ראו ברכה בדרך חייהם. וכל
עוד ישנו טרף עבור אנשיך הרעבים, יחיו הם ברווחה. אולם מה
יתרחש כשיתום הטרף מן הארץ?"
קיסר : "למה כוונתך כשתגיד: יתום הטרף, הכיצד יתום, והלא תמיד
ישנה ארץ הגובלת בארץ שבה אנו נמצאים"
איסס: "לא. כי העיר שממנה אני בא אליך, ואותה אתה עומד להחריב,
שמה ניאוטריקה, והיא מוקפת ים משלושת צדדיה, ומצפונה יבשה,
ומצפונה אתה בא. ואין אחריה לא ארץ, ולא עמים ולא ערים אשר
תוכל לחיות מדמם."
הפמליה מסביב לקיסר מתנועעת באי נוחות
קיסר: "שקרים!, האם אתה מצפה כי אאמין לך, שאת ארצך אני
מחריב?, הלא אתה, בראותך את הגורל שמצפה לעמך, תיאחז בכל דבר
שקר כדי לרפות את ידינו, וכבר הזהרתי אותך, כי אין במעשיך כל
טעם"
איסס: "קיסר, לו רציתי להניא אותך מן המלחמה בתחבולות, הרי
הייתי מקדים, ונושא ונותן אתך עוד כאשר הייתה אבן מונחת על אבן
בארצנו"
קיסר: "מכך תוכל ללמוד לפעם הבאה, אף שלא תהיה כזו. או שמא דבר
אחר אתה מבקש? משמעות מלותיך המצוחצחות מתבררת באיטיות רבה,
אתה מבקש לשאת ולתת על גורלם של הניצולים, הלא כך?"
איסס: "בלית ברירה, אני מבקש להבטיח את שלומם של הניצולים ואת
חירותם להציל רכוש ולהישאר באדמתם"
קיסר: "הדבר יינתן לך, אך משום אומץ הלב שהפגנת כאשר נכנסת אל
תוך ביתי, עם זאת, עליי לצער אותך ולהגיד לך כי ישנו לא יותר
מקומץ ניצולים"
איסס: "הערכתי נתונה לך לעולמי עולמים"
קיסר: "עצור! עוד חייב אתה לתת לי דבר שישווה בערכו לטובה שאתה
מקבל"
איסס: "נכון אני לתת אותו, כי אני נושא עמי את החכמה שבזכותה
תוכלו לשרוד לאורך ימים"
קיסר: "אם כך תן אותה! אל תנסה להערים עלינו, כי בכל רגע שלושה
לוחמים מלווים אותך ומקווים להתיז את ראשך מעליך"
איסס: "זאת ידוע לי. כעת זמן לי עשרה מבעלי הזיכרון החד ביותר
והשכל החריף ביותר, כי מצפה להם עבודה רבה"
קיסר: "הדבר ייעשה, ואתה צא והשב נפשך"
איסס יוצא

תמונה שלישית
אוהל בינוני בגודלו. איסס יושב בשיכול רגליים על מחצלת
וממתין.
איסס: (לעצמו) "עומד אני בפני הצלחה, או שמא לקראת כישלון?,
איני יודע, ואיני יכול לדעת. את הברברים ניתן להפוך לבני
תרבות, ואף ברברים מתורבתים כאלה חיו בעיר אחת או שתיים, אולם
עם שלם שיצא מחושך לאור, מעבדות לחירות?, הדבר איננו תלוי בי,
אם כי בטיבו של עם זה, שעד כה הראה רק את פרצופו החייתי.
ואם ישכילו לקרב אל ליבם את כל חכמתנו, האם הדבר ישפיע לטובה
על אופיים הרצחני? האם יבנו ספינות, רק כדי להפליג מעבר לים
ולכבוש את הארצות ששם? האם יחקקו חוקים, כדי להגביל ולרושש את
העמים שנתונים תחת משטרם?. לא, כי הדבר אינו משנה, אם יעשו כך
או כך, ממילא יהיה זה בדור הבא, ואין אני צריך לדאוג לכך.
נסיכה נכנסת
נסיכה: "שלום לך. ברשותך אקצר בברכות ואדבר אליך ישירות. אני
היא נסיכת השבטים, ועל פי הכלל הנהוג כאן, אני היא היורשת את
השלטון, לאחר מות הקיסר. דע לך, כי הקדמתי לבוא לפני מועד
תחילת השיעור כי ברצוני לדון אתך בעניין הרה-גורל. בני עמי אכן
בורים הם, ואף החוכמות אשר היה ביכולתם לרכוש, לא רכשו אך בשם
שימור המסורות העתיקות, אשר מקורותיהן עשרות דורות מן העבר. זה
שנתיים שאני שואפת ללמוד את המדע, הספרות והפילוסופיה של העמים
ובמיוחד את זו של עמך, אשר עליו שמעתי כי הוא החכם בעמים. ועוד
דבר לי אליך, הקשב: ברור לי כשמש, כי אין עתיד לחיינו בדרך זו
של נדודים אין סופיים, וכי הידע שתעניק לנו הוא המפתח לחיינו
החדשים. כעת משהבהרתי לך את עמדתי, רוצה אני לכרות אתך ברית."
איסס: "דבריך נאים ואף גורמים לי קורת רוח. אולם מה תוכלי לתת
לי? הקיסר חי והוא יבטיח את שלום הניצולים"
נסיכה: "שתי טעויות בדבריך. הניצולים רבים מכפי שאתה משער,
וישנם ערים שלמות בהן לא נגענו, הדבר נראה לך אחרת בשל מהלך
מטעה שנקט בו צבאנו, לפלג את הארץ לשניים ולבודד את הערים זו
מזו. נהיר לי כי לא תאמין לי בנקל, לכן יש הוכחה זו עמי, ראה,
זו מגילה אשר נלקחה מידי שליח, ואין אנו יכולים לזייפה, מן
הסתם." (נותנת את המגילה לאיסס)
איסס: (קורא את המגילה) "אני מתקשה להאמין בדבר, אך אין ספק כי
זוהי אמת. אם רק ידעתי על הדבר טרם הגעתי לכאן! הכל נהפך על
פיו. דעי כי אני מעריך את תכסיס המלחמה הזה הערכה רבה."
נסיכה: "אל תיפול רוחך, כי הרי אמרתי שישנן שתי טעויות בדבריך.
והשנייה היא שהקיסר לא יאריך ימים, ובכוונתי לסיים את חייו,
ולשלוט תחתיו, ואתה תסייע לי בהוצאה להורג"
איסס: "אני מאחל לך הצלחה רבה, אך לא אוכל לקחת עליי את
הסיכון"
נסיכה: "ואם לא תסייע לי, אגיד לקיסר כי פגעת בכבודי, והוא
יצווה להתיז את ראשך בו במקום, האמן לי, כי הדבר כבר נעשה
בעבר"
איסס: "יהי כן. ומלבד חיי, מדוע שארצה בך בתור קיסרית?"
נסיכה: "כקיסרית, אצווה על השבט לסגת מהארץ ואמנה אותך לשר
ויועץ"
איסס: "כדבריך, אף שאין בידי שום עירבון להבטחה זו."
נסיכה: "נאה. אם כך, במשמרת השנייה של הלילה צא מאוהלך, ואז
אתן לך את הנשק והפקודות. אל לך לחשוש, כי בחסות הליל ובחסותי
איש לא יארוב לך"
איסס: (לעצמו) "נפלתי נפילה ארוכה לבור תחתית, אם נכון אני
לבצע תוכנית מעורערת זו, רק לשם שמירה על צווארי למספר שעות
נוספות" (לנסיכה) "יהי כן. אך אמרי לי זאת, מדוע אינך הורגת את
הקיסר במו ידיך, אשר מוכשרות לדבר היטב יותר ממני?"
נסיכה: "כל אדם אשר יהין להרים יד כנגד הקיסר - קללת עולם תוטל
עליו"
נסיכה יוצאת.

תמונה רביעית
מאוחר בלילה. מחוץ לאוהל הפרטי של הקיסר. איסס ונסיכה.
נסיכה: "קרב הנה, זהו המקום. אם ישנו מי שצופה בנו כעת, יחשוב
כי אתה מבני לוויתי. אחרי שאלך מכאן, היכנס אל האוהל, הקיסר נם
את שנתו שם. הרוג אותו בחטף, ועשה זאת כך שלא יישארו רמזים
לרצח. לאחר מכך הישאר בתוך האוהל! אל תצא, כי אם ישאלוך, לא
תוכל להגיד את שעשית בתוך האוהל. עם שחר אחזור לכאן, אכנס גם
אני לאוהל, ואז נצא ונבשר לשבט כי האלים לקחו את שליטנו האהוב
לחיקם." נסיכה יוצאת
איסס: (לעצמו) "היא אינה מהססת, להשליך את חיי מנגד. לפחות
אינה מפגינה שום רגשי שווא או מחוות זיוף. אין לי צורך במעשי
שווא במצבי המטורף עד כדי גיחוך"
איסס נכנס לאוהל, ניגש למיטת המלך
איסס: (לעצמו):"אם כך, אל המשימה. יש להרוג אדם, כך שהדבר יראה
כמוות טבעי. מן הנמנע לרצוח אותו נפש בעזרת נשק, בין אם כלי חד
או כלי קהה אשר ישאיר עדות. לכן אין מנוס מלשבור את מפרקתו
בתנועה חלקה אחת, כפי שמולקים את ראש העוף"
ניגש למלך, אוחז בראשו ומסובב ללא תועלת
איסס: (לעצמו) "זהו אינו עוף כי אם חזיר בר מטונף!"
הקיסר מתעורר, מזנק מהמיטה והודף את איסס
קיסר: "אתה! נבל נכלולי! היה עליי להקשיב לרואים בכוכבים אשר
אמרו לי כי אך סכנה וזעם יבואו לי ממך! האין גבול לחוצפתך?! בא
אל יצועי וזומם לפטור אותי מחיי! התפלל לאלוהיך, אם יש לך, כי
מאה לוחמים עומדים הכן למשמע קולי, והם לא יותירו מגופתך נתח
שראוי למאכל עכבר!"
איסס: "זמנך בידך, קיסר! כל הלילה לפניך ויכול עתה לשלחני אל
המוות בכל רגע, אם כך, הנח לי לבאר לך מעט מן הקורות אותי כאן.
הלא חשבת כי על דעת עצמי זממתי להורגך? מדוע לי זאת, לאחרי
שבאת אתך בדברים, והגענו לכדי הסכם, ואף התחלתי במילוי
הבטחותיי לך. אומר אני לך כי לא מדעתי ולא מרצוני נשלחתי להמית
אותך"
קיסר: "אם כך הנסיכה הסיטה אותך למעשה, אמור לי, כיצד עשתה
זאת?"
איסס: "איימה היא כי תאשימני בחילול כבודה, ודיני יחרץ, מבין
אתה כי לא הייתה לי הברירה, קיסר"
קיסר: "אכן לא הייתה. אם כך יידחה מותך עד לבוקר, ואז תיתלה"
איסס: "קיסר! האם כך תילחם באויב הקשה ביותר? הנסיכה תישאר
חופשית להכיש אותך, קיסר, אם נאה הדבר בעיניך, הנח לי להפוך
לכלי נשק בידיך כנגדה. אהיה אני העד במשפט השדה אשר תערוך לה.
עם עלות השחר, הוד מעלתה הנסיכה תבוא אל פתח אוהל זה ותצפה
לראות את גופתך, חילופי המילים ביני ובינה יהיו הראייה אשר
תשלח אותה אל מותה, האם נהיר לך מהלך הדברים?"
קיסר: "אכן נהיר לי, והקנוניה אשר אתה אורג נאה היא. אם כך יהי
כן, נמתין, אתה ואני עד אור ראשון, ומותך יידחה ביום נוסף,
אולי בשבוע"
איסס: "הוד רוממתו הוא הנבון מכל אדם" (לעצמו) "היה עליי לשחוט
אותו כמו בהמה!"  

תמונה חמישית
עם עלות השחר. אוהל הקיסר. הקיסר בתוך האוהל, איסס ליד הפתח,
הנסיכה מגיעה.
נסיכה: (לוחשת דרך יריעת האוהל) "איסס, האם הדבר נעשה? האם מת
הקיסר? הסט את יריעת האוהל מעט, כך שאוכל לראות את גופתו נחה
על הכרים"
איסס: "המתיני נסיכה, עליי לסדר את האוהל ולהסתיר את סימני
המאבק"
קיסר: (לאיסס) "היא באה! שמעתי את קולה! צא אליה והכנס אותה,
היא אמרה את המילים המפלילות, גורלה חתום כעת!"
איסס יוצא דרך פתח האוהל המוסט אל הנסיכה.
איסס: (לנסיכה) "הוד מעלתך, קחי נא את הפגיון הזה, כי בעזרת
ניצבו הקהה הממתי את הקיסר ונותר בו סימן, איני רוצה כי ישמש
הוא כעדות נגדי. עוד מעט קט ואכניסך לתוך האוהל"
(מניח בידה פגיון, ונכנס חזרה לאוהל, מסמן לקיסר להתקרב אליו)
איסס: (לקיסר) "עצביה של הנסיכה התערערו ואין היא שולטת
במעשיה, קח את הפגיון, כי עלולה היא לעשות מעשה של ייאוש"
(מניח בידו של הקיסר פגיון)
הקיסר והנסיכה עומדים משני צדדי יריעת האוהל, איסס עומד בפתח
ביניהם
איסס: (לנסיכה, אוחז בזרועה בחוזקה)  "עליי להזהירך, כי המראה
שאת עומדת לראות מזעזע את הנפש"
        (לקיסר, אוחז בזרועו בחוזקה) "עומד אני לעשות לך
צדק"
         (לעצמו) "ברגע זה של ריק, של רוע צרוף ותאוות דמים,
כאשר התבונה וההיגיון פסו מן העולם, בא אני לקחת מידי השטן את
המושכות ולדרדר את סוסיו ומרכבתו חזרה אל תוך הגיהינום. לא
בנקל גובר עליי איש או אישה בני תמותה, כי כל עוד לא יגברו הם
על טבעם האנושי המושחת, תמיד יהיה זה אני שיעמוד על קבריהם
ואבזה את זכרם"
איסס מושך בכוח את הנסיכה אל תוך האוהל עד שהפגיון שבידה ננעץ
בחזהו של הקיסר, היא קופאת במקום. איסס מושך את ידו של הקיסר
ונועץ את הפגיון שלו בנסיכה. שניהם מתמוטטים. איסס בורח לאחורי
הבמה. עשרות אנשים נכנסים מאגפים הבמה, רצים וצועקים ונלחמים
ביניהם. המסך יורד.