"אל תתפשטי לי
כי הערב קצת קר
אל תתלבשי לי
על מצפון ומוסר
אנ'לא מרגיש טוב
אני מרגיש מיותר
כל כך..."

ארקדי דוכין (החברים של נטאשה)

התנגן ארקדי ברקע, שעה שהיא עישנה סיגריה אחרונה, בדקות
האחרונות, של המשמרת האחרונה.
היא לא תהיה שם יותר, היא יודעת שגם זה לטובה, אבל למה זה קשה
כל כך? הכל היה יכול להיות פשוט יותר, היא לא צריכה הרבה. רק
לדעת מה היא רוצה, אולי זה יגרום לה נחת. אף אם זאת המסגרת
האינטנסיבית, היא יודעת שהיא מסוגלת לעמוד בזה, היא תמיד ידעה
שלמרות שהכל נראה קשה עכשיו, למרות שהכל נראה בלתי מושג, הכל
יראה אחרת מחר. חייב להיות.
היא לא שקטה, אולי זה הגורל המר שלה, מעולם לא הייתה שקטה,
אולי זה העתיד שצפוי לה, גורם לאי נחת.
היא מעולם לא רצתה להיות צפויה, אך גם לא מפתיעה כל כך. רבות
הפעמים בהן הרגישה שהיא מפתיעה את עצמה, וזה לכשעצמו מפתיע
מאוד.
היא ישבה לצד הדלפק, חופרת בידיה, סופרת את הדקות. מביטה בשעון
במבט מאיים, כמו אומרת - 'שלא תעז לזוז'. היא רצתה להקפיא את
הרגע, רצתה לשמר את הדקות.
המצב בו נמצאת, אירוני לה, הכל תלוי בה. היא רוצה לצאת, אך
מסרבת לעזוב. כשתקום ותלך, עוד דקות ספורות, היא זאת שתקבע אם
לחזור או לא. הם רצו שתשאר, היא ידעה שבמקום בו נמצאת היא
מסוגלת להיות נכס, היא יודעת שאם היא רק תשאר יעריכו אותה
במקום הזה, וזה מה שאנשים מחפשים, לא? להיות מוערכים במקום בו
הם נמצאים. היא לא רצתה את זה. היא לא ראתה את עצמה ביניהם,
ועם כל האהבה הרגישה בודדה.
היא מעולם לא הייתה מסוגלת להתחייב לדבר, אפילו למילה שלה.
תמיד הרגישה לוטה בערפל. במקום בו היא נמצאת, הרגישה מחנק
אדיר, היא הייתה זקוקה לאוויר. אלוהים אדירים, אין מספיק אוויר
בעולם , כדי לספק את הצורך שלה לנשום.
היא התחילה הכל בהתלהבות אופיינית, עם אותה אש שבוערת בעיניה,
אותה אש שמתעתעת במביטים בה, לרגע אפילו האמינה לעצמה, לרגע
קיוותה שזה העתיד לו ייחלה.
מעולם לא היה בה עתיד. היא לעולם חיה את הרגע, ובאותו הרגע
הרגישה את המחנק, סוגר על ריאותיה, מערפל מחשבות, היא הייתה
חייבת לברוח. לחשוב.
בינתיים היא רצתה את הרגע הזה, היא יודעת שמחר אולי החרטה תעכל
אותה, היא יודעת שאולי, אפילו הניצוץ הקטן של הספק, ירקוד
במוחה הקודח ולא ירפה ממנה עד יקצו כל הקיצים. לכן רצתה לחיות
את הרגע, רגע לפני שהיא אכן עוזבת. רגע לפני שלא תהיה חלק מהם
יותר.
קול תקתוק השעון הלך והחריף.
שקט שקט שקט! צרחה לעומת השעון בליבה, מביטה בו שוב במבט
מאיים.
אוהבת, לא אוהבת. רוצה, לא רוצה.
היא ידעה, לכשתקום ותלך, דרכה תהיה לא ברורה יותר, לעולם. היא
הבינה לפתע, שהכל אפשרי, והפחד אחז אותה, סמר את שיערה. כל
האפשרויות כעת הן לא מוגבלות. היא הרגישה זאת בכל קצה עצב
בגופה - הכל אפשרי.
לברוח רחוק מכל מה שהכירה עד כה, זה מה שרצתה באותו הרגע.
להתמסר ללב שלה. אך מה היא רוצה?
'מה את רוצה, לעזאזל?' הטיחה בה אמה, ביום בו הודיעה כי היא
מפסיקה הכל.
'מה את רוצה, לעזאזל?' הדהד הקול בראשה, באוזניה.
ושוב הצורך הבוער להשתיק הכל. להקפיא זמן. ללחוץ על פאוס,
ולהלך באוויר סמיך-קפוא.
זה כל מה שרצתה. לא לתת לדקות היקרות לחלוף לה בין האצבעות.
היא נשרפת בין הדקות שעוברות, יודעת כי תמיד ההווה היה שלה.
חלמה על עתיד, התעלמה מניסיונות העבר, הילכה כשוטה, בטחה
בנסתרות היקום שידריכו אותה בכיוון הנכון.
כעת היא רואה דברים אחרת, היא ידעה כעת לבטוח רק בה. לא רוצה
לחלום על עתיד, ממשיכה להתעלם מן העבר. כבר אמרו לה שהיא כמו
שבט המיה, הורסת כל מה שבנתה כל תקופה מסוימת, ובורחת למקום
אחר, להעמיד עצמה בניסיון נוסף, לראות למה היא באמת מסוגלת.
'פנינית, זקוקים לך כאן', העירו אותה כמו מתוך חלום, זה היה
לצורך מילוי טפסים מועטים. היא שנאה לעשות זאת.
היא ניגשה לתא ההלבשה, לפשוט את מדיה בפעם האחרונה.
היא הביטה במראה, ראתה את התג המציין את שמה, ואת תפקידה. ראתה
את המדים הלבנים ששנאה.
הרגישה עירומה, כשפשטה את מדיה. כאילו השילה עורה.
יצאה החוצה, חשופה, לתוך הלילה. מרגישה, באמת, שכעת הכל אפשרי.