ועכשיו,
עומדת היא שם מביטה מן הצוק
בכדור עגול, זוהר וזהוב הנישא מול עיניה,
הירח.
איש אינו יכול לפענח את מידת תדהמתה מן
הירח.

אומרים, האניגמות חובבות פואמות ופיוטים לאור החושך
אך ביום, נעלמות.
וכשעלתה השמש, אז בצוק
ראיתיה שוקעת בחול הרך כנבלעת מעצמה
לא דיברה, רק חייכה.
זו הייתה החייכנית היחידה מאניגמות הצוק.

יום יום צפיתי בחייה על הצוק, מידי פעם היא סיפרה
בלחש על הנער שבא לבקרה בכל שעות היום.

באחד מן הימים , היה זה חג האוהבים בסביבת הצוק.
צפיתי בה, הייתה מאוכזבת וכבר לא עוד חייכנית.
היא שיכלה ביחד עם הנער לחגוג את חג האוהבים,
ניסתה להתאהב בו אך לא הצליחה- על אף חיבתה אליו.
              אותו-לאהוב-לא הצליחה

וברדת היום, בבוא אור הירח הזוהר, היא בישרה לו זאת
ופניו החסירו הבעה, כקפוא במקום היה.

חודשים ישבה האניגמה בודדה על הצוק
ורק קול העורב נשמע סביבה.
מאוכזבת מהכאב שעוללה בנער, ללא חשק להכיר באהבה חדשה.

מסתבר, האניגמה מכירה בכוחות האהבה:
"האהבה שלי היא כמו הרוח,
אני לא רואה אותה, אבל אני מרגישה אותה" לחשה לי
ומיד
                   נעלמה.