קראת לי גיל-עד,
וכמה אירוני זה,
שאת העצב הראשוני הטבעת בי את.
מה הפלא שמאז אני מסתובב בסמטאות העצב,
ומשם אני שואב השקפת עולם.
את הדפוס הזה אני ממשיך לצייר באלפי גוונים נוגים.
נוגע בעצב של אחרים,
זו התכונה המאפיינת שהענקת לי,
יחד עם השם הכי אירוני.

לפני שמונה שנים, במקסיקו, כתבתי לך מכתב מתוך סמטאות ממשיות
של עצב. מתוך עיניו של ילד רעב שרצה לקבל את נדבתי. היום,
ממקום אחר אני נזכר בילד ההוא, ומבין, אמא. אני מבין מה הוא
ראה לי בעיניים. מבין למה הוא העדיף אותי על פני כל האנשים
ברחוב העצוב ההוא.

מתוך עצב, אני רואה אותך בעיני רוחי.
קוראת את השורות שלי, ונמנעת מהדקדוק הרגשי שבין האותיות.
בין אם נמנעת מבחירה, או שלא במודע, או מחוסר יכולת להבין את
השפה הזאת שלי,
נמנעת.
מתוך התקווה הקיימת בכל אדם באשר הוא, אני מייחל לנס.
נס בו חיצי מילותי חודרים את השריון שלך, מגיעים לנפש.
לא רעל משוח על החיצים הללו.
יש שם אהבה.
בחיי, אמא,
אהבה!
אני מלא בה.

יש לי אמא משוריינת ריקה מאהבה.
יש לך ילד משוריין, מלא באהבה.
בלי יכולת לקבל.
בלי יכולת לתת.