אף אחד לא רוצה לשמוע אותי... הם תמיד סותמים לי את הפה,
אומרים לי אף פעם לא להתערב בעניינים של מבוגרים, כי אני צעירה
יותר מדי ואני סתם אומרת שטויות.
אם הם היו רק רוצים לשמוע אותי פעם אחת, אם הם היו רוצים רק
לדעת מה אני רוצה, למה אני מתכוונת, למה אני מנסה לומר כל הזמן
אותו דבר, למה, למה ולמה...
אבל הם לא, הם לא מנסים לתקשר איתי דרך דיבור, שמיעה, מבט או
כל דבר אחר שעולה בדמיונכם. אולי פעם, כשהייתי יותר קטנה ממה
שאני עכשיו, הם היו נוזפים בי, שואלים אותי בכעס ואומרים: "למה
הפרעת עוד פעם? למה את לא מבינה שאי אפשר להפריע למבוגרים מתי
שהם מדברים, שזה לא עניינך וזה גם לא יהיה."
וגם מאוחר יותר, כשהם כבר לא מדברים עם אף אחד, סתם שוכבים או
יושבים ומסתכלים בטלויזיה, אני ניגשת אליהם בשקט ומנסה לשאול
אותם אבל הם תמיד עונים לי אותו דבר: "אל תפריעי לנו, אנחנו
באמצע סרט, אחר כך נדבר אבל לא עכשיו, למה את לא מבינה, למה את
לא שותקת, למה את עומדת כאן, יאללה לכי לחדר שלך ואל תפריעי",
ואני הולכת, וכמובן שהם לא באים אחרי הסרט אליי ושואלים מה
רציתי, כי תמיד יש את הסרט שאחריו שהם תמיד חייבים לראות...
אבל אני פשוט רציתי לשאול שאלה קטנה, שאלה כל כך פשוטה שכמעט
לא צריך לחשוב, אבל אם הייתי יודעת מה התשובה אליה, לא הייתי
שואלת את ההורים.

לפעמים בא לי פשוט לבוא להורים ולפני שהם פותחים את  הפה להגיד
להם: "אוקיי...עכשיו שקט, אני מדברת עכשיו ואתם עונים לי
בתשובה ישרה וכנה, למה אתם לא רוצים לשמוע אותי, למה אתם לא
רוצים לראות איך אני גדלה, לראות את המופעים שאני משתתפת בהם,
לענות של השאלות שלי, להיות איתי, לשחק איתי, לטייל איתי פשוט
להיות איתי, קרובים אליי, להיות ההורים שלי, אמא ואבא שלי,
ההורים של נועה, ההורים היחידים שיש לנועה, למה, למה, למה אתם
לא רוצים?"
כנראה הם היו אומרים לי איך, איך אני לא מתביישת לדבר כך
אליהם, איך אני מעזה כך לדבר אל ההורים שלי וכך הלאה..
ואני הייתי  עונה להם ובכנות, שעם הורים כאלה אני מעדיפה הורים
אחרים, יותר טובים, שעוזרים לילדים שלהם בשיעורי בית, באים
איתם לכל מקום, מטיילים איתם, משחקים איתם, עונים להם על כל
השאלות, ופשוט הם איתם, ההורים שלהם. כאלה הורים הייתי רוצה,
כאלה, לא הורים כמוכם.
ואז הייתי רצה לחדר, בוכה לכרית שאני רוצה חיים אחרים יותר
טובים.
ואז הייתי נרדמת, חולמת על חיים ורודים שכנראה אף פעם לא יהיו
לי, לפחות עד שאני אתחתן עם הנסיך שרוכב על הסוס הלבן.
י
ום אחד בבוקר, כשהתעוררתי מחלום דומה למה שתיארתי קודם, ראיתי
את אמא כאילו היא רוצה לומר לי משהו, משהו חשוב, משהו לא משמח
במיוחד, ואז היא אמרה את זה כאילו כלום, פשוט אמרה: "ילדה
מטופשת, תארזי את חפציך. את לא תגורי כאן יותר. ממחר את עוברת
לגור בבית חדש, במשפחה אומנת, אותנו תראי פעם בשבוע אם יהיה
לנו זמן. נו קדימה, את לא רוצה להתחיל לארוז את הדברים?"
כתשובה יכלו להיות לי כמה תשובות כמו: "למה מה עשיתי רע?" "יש,
אולי יהיה לי חיים יותר טובים שם"; "לא, אני אוהבת אתכם, אל
תתנו לי ללכת"; "יש, סוף סוף אני הולכת פה מההורים המגעילים
שלי". אבל מכל המחשבות הייתי מבולבלת, לא ידעתי מה להגיד, מה
לחשוב, אז פשוט אמרתי "טוב", והתחלתי לארוז בזמן שאני בוכה, לא
רציתי לבכות, הדמעות זלגו לבד.
אך לפני שקפלתי את הבגד הראשון אמא נכנסה עוד פעם לחדר צוחקת,
מאושרת ואני שואלת "למה?"
"1 באפריל היום, הכל היה בצחוק, דברתי אם אבא ואנחנו מעוד
מצטערים שלא היינו שם בשבילך, שלא ענינו על השאלות שלך ולא
עשינו מה שרצית, את סולחת לנו?"
"כן, כן, כן אני סולחת לכם בתנאי שתענו לי על השאלה".
"אוקיי תשאלי" .
"אם אתם אוהבים אותי אז למה אתם לא אומרים לי?"
"בטח שאנחנו אוהבים אותך, פשוט לא יוצא לנו להגיד לך, אם את כל
כך רוצה שנגיד אז אני אוהבת אותך וגם אבא אוהב אותך נורא".
"תודה תודה לכם, גם אני אוהבת אתכם".


הסיפור אינו סיפור אמיתי לא על הכותבת ולא על אחד מחבריה!
תודה על שקראתם את סיפורי ולהית'