"אין זכרונות מאגנתה פאלסקוג
 היה לה קר אז היא הפסיקה לבוא
 תודה לעולם, תודה לכולם
 אין עתיד לאגנתה פאלסקוג"



הייתי בן 18 כשזה קרה, אגנתה פאלסקוג מתה.
שלא כמו קנדי, רבין וג'ון לנון, אף אחד לא זכר איפה הוא היה
כשאגנתה פאלסקוג נפחה את נשמתה, למעשה רבים לא שמעו על המקרה
כלל וכלל. אף אחד לא התנקש בחייה של אגנתה, או כך לפחות היה
נדמה בזמנו.
עברו לפחות 7 שנים מאז שמדיה דיירקט הוציאו את הקומפילציה
האחרונה של להקת אבבא, צביקה פיק מת מזמן, והדיסקו, הדיסקו
מעולם לא חזר. לאף אחד לא היה אכפת.
גם לי לא, המקרה לא השפיע כהוא זה על ילדותי המאושרת, בכלל לא
ידעתי מה זה אירוויזיון ואיך נראה כדור מראות טיפוסי.
באותו הזמן, לא ידעתי שמותה של אגנתה פאלסקוג ישנה את מהלך
חיי.

עברו 20 שנה. ישבתי לי במשרד ומזגתי לעצמי קפה נמס, כשראיתי את
בוזגלו דוהר במסדרון, ידעתי שסיימתי עם הבטן-גב להיום. מזגתי
בהגנב כמה טיפות וויסקי לתוך הספל, משהו שיעזור לי לשמור על
שפיות במהלך השיחה עם בוזגלו. אתם לבטח שואלים 'מיהו לעזאזל
אותו בוזגלו ?', ובכן, בוזגלו הוא המפקד הישיר שלי ולמעשה
מפקדה של כל התחנה.
תחנת המשטרה בדאון-טאון יפו היא מקום מכוער מאין כמוהו, זהו
הבניין היחידי שנשאר עומד מאז המהומות של יולי 2009. לא ממש
ברור מדוע העירייה לא שיפצה אותו. אומרים שאבנים אלו הן
היחידות שמונעות מחולדאי, ראש העירייה לשעבר, להתמוטט סופית.
מקומו בראשות מפלגת העבודה היה מובטח ואז התפוצצה הפצצה.
זה לא היה עוד יום במדינת ישראל של אז. הפיגועים כבר לא היו
דבר של מה בכך, אוטובוסים לא עפו כל ראשון ורביעי, מסעדות לא
נחרבו כל שני וחמישי.
שלום ? לא, לא היה שלום. היו הבנות.
הבנות של יונה ועלה של זית, הבנות שאפשרו להורים לשלוח את
ילדיהם לרחוב בלא חשש.
מדינת ישראל פרחה.
עד ל- 13 ביולי 2009.
זה התחיל כסתם יום חול רגיל, יום של חופש, החופש הגדול.
היה זה החופש הגדול האחרון שלי, לא היה לנו כסף רב ולכן לא
יכולתי להרשות לעצמי לצאת לטיול טרום צבא. העברתי את זמני
בעבודה מאחורי הדלפק של קלמן, מכרתי מיץ תפוזים.
באותו הערב בנו של קלמן היה אמור להתחתן, על כן החליט הזקן
לסגור את העסק ליום אחד ולי היה יום חופש.
התעוררתי בשמונה בבוקר, מתוך הרגל, מיד אחרי שטיפת הפנים
וצחצוח השיניים, ניגשתי למטבח וסחטתי לעצמי כוס טרייה של מיץ
תפוזים, הייתי מקצוען.
הרמתי טלפון לעמי שלמד איתי בשכבה, קבענו להסתובב באלנבי,
לכיוון הטיילת.
מיד כשנפגשנו, עמי זרק, "בוא, הולכים לטאואר".
עמי אהב מוזיקה, לא עבר יום שהוא לא ביקר בחנות דיסקים. הוא
נהג לחפש מציאות במדפים האחוריים בטאואר, "יש שם קלאסיקות,
ישראליות ולועזיות שאתה לא תאמין."
לא הייתי מבין גדול במוזיקה, כמה שירים על המחשב, זה הכל.
אבל את עמי אי אפשר היה לעצור וגם ככה לא היה לי משהו טוב יותר
לעשות.
חצינו את אלנבי במהירות מסחררת.
היינו היחידים שהשכימו קום ובאו לחנות בשעה כזו מוקדמת.
כעבור חמש דקות איבדתי את עמי בין המדפים. הסתובבתי, משועמם,
עובר על פני אלפי שמות שלא אמרו לי כלום. שמתי לב שהחנות החלה
להתמלא.
בשלב מסויים נדבקתי לעמי והיוותי אוזן קשבת לתהיותיו, בעודו
מדפדף בין הדיסקים. "יש לי, יש לי, זבל, לא אכיל, יש לי,
המממ....מצויין." הוא חייך "קח, זה בשבילך".
"הא ?" הגבתי בעצלנות מעורערת בעודי מעיף מבט חוקר בקופסת
הפלסטיק.
"אגנתה פאלסקוג חבוב, אתה חייב את זה לעצמך."
"של מי זה ?" תמהתי.
"נושאי המגבעת, קלאסיקה ישראלית. זה בכתום, אתה אוהב כתום, לא
?"
הנהנתי, אני באמת אוהב כתום.
"כולה 12 שקל, קח."
"נו טוב." חייכתי, "בוא לקופה".
החנות כבר התמלאה לה לגמרי,  אפילו היה תור קצר ליד הקופה.
יצאנו במהירות מהחנות, עמי רצה שאבוא אליו, לשמוע את הדיסק.
בעודנו חוצים את מעבר החצייה נשמע פיצוץ אדיר. הבטתי לאחור
וראיתי את סניף טאואר עולה בלהבות. לא האמנתי למראה עיניי.
מיששתי את עצמי לוודא שאני עדיין בחיים. כולי שלם.
העפתי מבט לצד, עמי היה בסדר, גם הוא בהה בלהבות, "כרגע היינו
שם, כרגע היינו שם."
באותו זמן, אלפי קילומטרים משם, אגנתה פאלסקוג נמצאה שרועה על
רצפת חדר האמבטיה שלה, ללא רוח חיים.

אני ועמי חזרנו הביתה באותו יום, היינו מרותקים לטלוויזיה,
ראינו את הפינוי, את הנפגעים ואת המהומות. כחמש שעות לאחר
הפיגוע פרצו מהומות ביפו, אנשים חיפשו נקמה.
יפו נהרסה כליל במהומות, מלבד בניין אחד, אותו בניין הפך, שנים
מאוחר יותר, לבניין משטרה, שהיווה את הבסיס הראשי של מחלקת
הנסיעה בזמן.
כן, אני סוכן זמן.
הספקתי ללגום פעמיים מהספל עד שבוזגלו הגיע אלי.
הזעה נטפה ממצחו בקצב רצחני. בוזגלו נהג להזיע, אך הפעם הוא
הזיע יותר מתמיד.
"מוטי, בוא אחרי, אני צריך אותך דחוף." צעק בהתלהבות.
הלכתי אחריו לחדר המשימות.
"אתה יודע מי זו אגנתה פאלסקוג, מוטי ?"
"כן, זו הדמות מהאלבום של נושאי המגבעת." עניתי במהירות.
"נושאי המה ?" בוזגלו נבח ולא נתן לי להשיב, "היא הייתה זמרת.
זמרת גדולה, חברה בלהקת אבבא, אף פעם לא שמעת עליהם ?"
"לא" עניתי מבוייש.
"זה לא ממש משנה," הוא המשיך לנבוח, "היא מתה לפני עשרים שנה,
יותר נכון נרצחה"
"ומה זה קשור אלינו ?" שאלתי בחצי עניין.
"זו הזדמנות אדירה בשבילנו, הסניף המרכזי בהאג החליט להעניק
לנו את התיק, בגלל גינאי."
"בגלל מי ?" תמהתי.
"גינאי, יואב גינאי, הוא חובב של התחרויות האלה שהיו עושים
פעם, נו.. אירוויזיון, כן זהו, אירוויזיון."
בוזגלו שם לב שמבט התימהון לא ירד מפני וניסה להסביר, "האגתה
הזו.."
"אגנתה" תיקנתי אותו.
"אגתה, אגנתה, מה זה משנה.. מה שחשוב הוא שהיא והלהקה הזו,
אבבא, השתתפו באירוויזיון ומאוד הצליחו שם. גינאי הזה, מעריץ
גדול שלהם, מסתבר שהוא חקר את נסיבות מותה והצליח להשיג את
האישור של הבוסים הגדולים בהאג לפתיחת התיק מחדש."
"וכאן אני נכנס לתמונה ?"
"כן, אתה ממונה על התיק. תתכונן, אתה הולך לחזור ל 1974 , מקום
ההתרחשות : תחרות האירוויזיון."

"ווטרלו.. נאפוליון דיד סארנדר.." מצאתי את עצמי מזמזם בעודי
משוטט מאחורי הקלעים. אבבא בדיוק סיימו את ההופעה וכל האולם
עמד על הרגליים, אנשים הריעו בכל כוחם.
ריחרחתי סביב חדר ההלבשה שלהם, אך לא מצאתי שום דבר מאיים או
חשוד.
החלטתי לחזור לזמן שלי.
בדיוק כשידי החלה לזוז לעבר בקר הזמן, אגנתה יצאה מהחדר. העפתי
מבט לעבר המחשוף שלה וחייכתי. חוסר הריכוז הקצר הזה גרם לי
לטעות בכיוון הבקר.
מצאתי את עצמי בעיר. מיד זיהיתי שזו עיר ישראלית. רצתי לעבר
נער שעבר בסביבה עם עיתון בידו.
"תן שנייה את העיתון, ילד." חטפתי אותו בגסות, התאריך היה ה-
13 ביולי, 1990.
"סליחה ילד, אני מצטער." אמרתי והתכוננתי להסתלק משם.
בעודי פונה, העפתי מבט בילד, הוא היה מוכר לי.
"ילד, מה שמך ?" צעקתי לעברו.
"אהד, אהד פישוף." הוא ענה.
חייכתי, "אתה לא מנגן במקרה ?"
"כן, איך ידעת ?" הוא שאל.
"ראיתי אותך מופיע עם חברים, אני חושב שאתם ממש טובים."
באותו הרגע הבנתי את תפקידי בהיסטוריה.
"מי אתה ?"
"שמי מוטי שהרבני, אני אמרגן."



אז מי רצח את אגנתה פאלסקוג ?
אני, אני רצחתי את אגנתה פאלסקוג.
חשבתי להרעיל אותה כקידום מכירות לאלבום 'מי רצח את אגנתה
פאלסקוג'.
כשנסעתי לשבדיה, להחדיר לה את הרעל, קרה לי מקרה דומה למה
שהתרחש באירוויזיון ההוא, ב- 74. עמדתי שם, בבית קפה שבדי,
מחופש למלצר, מציע לאגנתה תוספת סוכר לקפה. בעודי בא לשפוך את
הסוכר המורעל שהיה בידי לכוס הקפה שלה, לא יכולתי שלא להעיף
מבט במחשוף שלה, חוסר הריכוז הזה גרם לי לשפוך את הרעל הלא
נכון. הרעל ששפכתי היה רעל מושהה, שאמור לפעול כ- 20 שנה מאוחר
יותר. עוד אחת מההמצאות המטופשות שפיתחו אצלנו במחלקה.



"פיקציה, הכל פיקציה"