קורה לכם לפעמים שאתם מחכים שעות לאוטובוס, ובזמן שאתם מחכים
כמו כלבים, בקור, בחושך, מוקפים באנשים שאין לכם מושג מי הם
בכלל, מאיפה הם באו ומה הסיפור שלהם? ובכן... לי זה קרה כמה
פעמים.
אז ככה... ברגע שהאוטובוס מחליט סוף סוף להגיע לאחר שעות
מייגעות של ציפייה, אתם עולים לאוטובוס ותור ארוך ארוך ניצב
לפניכם. אתם לוקחים נשימה עמוקה ולתוך הנחיירים שלכם נכנסים כל
מיני ריחות משונים ובלתי מוכרים עד שבא לכם להתעטש. אתם נכנסים
לאוטובוס, הולכים במסדרון שבין המושבים ומתיישבים במושב שנראה
לכם הכי מזמין ולא מאיים מבחינת האנשים שיושבים בכיסאות ליד,
מקדימה ומאחורה וחושבים בתמיהה כיצד להעביר את הזמן בנסיעה
הארוכה, שעומדת לפניכם.
למה אוטובוסים זה דבר כל כך משעמם? לפעמים זה כל כך משעמם
ומייגע עד שאתם נרדמים ומפספסים את התחנה שבה הייתם אמורים
לרדת. לא מזמן עליתי על אוטובוס בלתי רגיל, הוא לא היה משעמם
כמו הקודמים לפניו, הוא אפילו היה מעניין - לשם שינוי. זה היה
אוטובוס ת"א-חיפה, והמושב היחיד שהיה זמין עבורי היה זה שהכי
קרוב לנהג. דווקא זה המושב שאני הכי שונאת בדרך כלל כשאני
נוסעת באוטובוסים, אבל באוטובוס הזה זה לא היה כל כך נורא.
התיישבתי לי שם בשלווה יתרה עד שלפתע תקפה אותי מחשבה - מעניין
מה גורם לבן אדם לרצות לעבוד בתור נהג אוטובוס, הייתכן שזה
מחוסר ברירה? או שמא זה חלום חייו של אותו האיש - להיות נהג
אוטובוס? הדילמה המוזרה דשדשה במוחי עד שהגעתי למסקנה
פסיכולוגית עמוקה ביותר - אדם שבחר להיות נהג אוטובוס מרצון
חופשי הוא פשוט מאוד פסיכופט! איך בן אדם יכול לקום כל בוקר,
להיכנס לגרוטאה העצומה הזו ולהתחיל לנהוג בכל חלקי הארץ? לכו
תבינו את הטירוף הזה. גם אני לא הבנתי, עד אותו יום שבו הכרתי
את דוד - נהג האוטובוס של קו ת"א-חיפה.

דוד היה איש נחמד, בערך בגיל 37, עם שיער שחור חלק שהגיע לו עד
הכתפיים ומשקפי טייסים שהסתירו לו את כל הפנים. כשאתה צופה בו
מהצד, נדמה כי מרוח עליו מין חיוך תמידי שכזה, שכלל וכלל לא
אופייני לנהג אוטובוס מדוכדך. אט אט האוטובוס התרוקן (מכיוון
שזה היה יום קריר עד מאוד, אני מניחה שאף טמבל לא היה נוסע
באוטובוס אלא אם כן הוא ממש נואש כמוני).
הוא עשה עצירה של האוטובוס ליד תחנת דלק, שלא הייתה בדיוק
סואנת. הוא נעמד לידי והציע סיגריה.
נעניתי בחיוב, הוא חייך. "היי, אני דוד, נעים מאוד", חשב שכדאי
לו להציג את עצמו, לפני שיהיה מאוחר. "נעים להכיר, אריאלה".
לחצנו ידיים ועלינו לאוטובוס.

"קר היום, הא..." הוא אמר בטון צעקני וברברי מעט. "כן, כן",
עניתי לו וחשבתי - מסכן, משעמם לו, הוא פשוט מנסה למצוא מישהו
לשוחח איתו... ואני כאן, אז למה לא, לעזאזל?
בסך הכל נהגי אוטובוס הם גם בני אדם, במיוחד אלה שלבושים בבגד
מחויט ועניבה... (האוטובוסים החדשים של אגד... רושם... ירוק).
בכל מקרה, בהיתי בנוף שהחל לקבל מראה ואווירה צפונית, מה שצריך
לעשות עכשיו זה רק לקחת נשימה ארוכה עד שהריאות יתפוצצו מן
האוויר הצח, ואולי אז הנזק מהסיגריה של קודם יפוג.

מאז שהייתי עם ליעד עברו כבר שלושה חודשים, והכל אצלי מיובש
לגמרי. זה לא ש"אין לי בשביל מה לקום בבוקר", זה פשוט הריקנות
הזו מבפנים. נסיעות באוטובוס גורמות לך להרהר בדברים שאפילו
בשירותים אתה לא מהרהר בהם. ליעד הוא סתם בחור ממוצע שלא מזמן
סיים את גיל ההתבגרות, אבל בכל זאת הוא היה הראשון שנגע בי
במקומות פרטיים, וזה גרם לי להרגיש אליו שייכות במובן מסוים.
אין לי מושג למה אני חושבת כל כך הרבה לפעמים, אבל באותו יום
היה פשוט קר מידיי, ואני רק רציתי להתחמם. למען האמת הייתי די
חרמנית. לא קלה להשגה. חרמנית.

עוד תחנה אחת והאוטובוס מתרוקן לגמרי, חשבתי לעצמי בלב.
חייכתי. בתחנה ירדה חיילת גברית מעט עם תיק עצום שסחבה עמה
ואיש מבוגר עם כובע של סבים כאלה של פעם.
סוף סוף. דוד המשיך לנסוע. "את רוצה לרדת לעשן עוד סיגריה?"
כמובן שעניתי בחיוב.
ירדנו מן האוטובוס החם אל תחנת הדלק הקרה, הוא החנה את
האוטובוס והזמין אותי לקפה, משום מה לא תהיתי מדוע הוא עושה
זאת. כנראה שסתם הייתי צמאה. המקום (מסעדה כביכול) היה ריק
מאדם, היינו רק דוד ואני ועוד מלצר שהתחבא אי שם במטבח.
הוא הזמין קפה שחור ואני הפוך על בסיס חלב, מבפנים יכולנו
לשמוע את הרוחות שורקות ואת הגשם חובט על החלון, דוד חייך ולגם
מן הקפה.
"אז לאן את נוסעת?" שאל בקול צרוד מעט. "חיפה... סתם...
משפחה", עניתי בסנוביות יתרה, ושקלתי לשאול מדוע הוא נוהג
באוטובוס... זה העיק עליי.
ידיי היו מונחות על השולחן קרוב לכוס הקפה שלי, אך לפתע הרגשתי
אותו מלטף אותי קלות.
החזרתי לו בלטיפות הללו שכל כך נעמו לי.  הוא עלה לכיוון
הכתפיים ואז אל הפנים.
"יש בך המון חן" לחש, ועברה בי צמרמורת קלה. נגעלתי.

דוד הציע שנחזור לאוטובוס. נשכבתי על הספסל האחורי באוטובוס,
איפה שתמיד יושבים כל "המאגניבים" בטיולים השנתיים, והוא רכן
מעליי בעדינות ונשק לי.
ידיי גיששו ומיששו את גופו בלהט בלתי יתואר. קודם נזרקה
חולצתי, אחר כך החזייה, מיד לאחר מכן דוד היה חשוף כולו ואני
למחצה.
בנשיקות איטיות הוא ירד לכיוון הפטמות, נושך, מלקק ויונק. לרגע
שמעתי את עצמי גונחת כמו איזה סוס יאור, לקחתי שאיפה טובה
ונרגעתי.
התהפכנו. מצצתי לו והוא גמר בתוך הפח של האוטובוס, מעל כל
החטיפים והיריקות של האנשים.
עכשיו הלשון שלו נעה במהירות מצד לצד, מעלה ומטה סוקרת כל פינה
של דגדגן, פחדתי לקבל זיהום מהאוטובוס המצחין הזה אבל לא
יכולתי לחשוב על שום דבר חוץ מאורגזמה.
"כן, בדיוק שם...יופי", הנחיתי אותו. בעודו מלקק את הכוס שלי
בלהיטות, הוא הוציא קונדום מכיס חולצתו שהיה זרוק על המושב
הקרוב, הלבשתי לו את הקונדום על הזין כדי שיוכל כבר לזיין
אותי, כוסעמק נשבר לי מהנזירות.
רכבתי עליו כמו חתולה מחושמלת, מיד לאחר מכן הוא נעמד, הצמיד
אותי אל הקיר וזיין אותי כמו שבחיים לא זיינו אותי. זה היה סקס
טוב.

ירדנו לעשן סיגריה בחוץ, כמובן אחרי שהתלבשנו. "למה אתה נהג
אוטובוס?" שאלתי בלי קשר והוצאתי את כל שארית העשן מפי.
הוא חייך, הנהן בראשו ואמר: "מה לעשות, זה מה שיש".