הקיא המילולי של רודריגז נשפך ונשפך על הדפים הלבנים-זכים,
ששכבו בערמה מסודרת, כפי שהשאירם אתמול. הגבול הדק בין בדיה
למציאות, שלא היה ברור לרודריגז גם בשעותיו הטובות, היטשטש עוד
יותר תחת הלחץ הכבד שהפעילו מבפנים על רקתו שעות הדמדומים של
מוחו. הכתיבה סחטה ממנו את אחרוני גרעיני השפיות, מחליפה אותם
במשהו אחר, לטוב או לרע - זאת לא ידע. בחדר טיילו להם, כהרגלם,
הפיל המתעכל, שהיה היום במצב מתקדם של ריקבון, העלמה
מניו-ג'רזי, שעל תווי פניה הנעים הצטייר מותו האלים של קורבן
נוסף, והילדה חנה. היו גם אחרים, שבאו והלכו, מטיילים להם דרך
קירות ורהיטים, מציאותיים, מציאותיים-למחצה, ולא מציאותיים
מבחינה כה קיצונית, שנראה כי עצם קיומם במרחב מצומצם זה, חדרו
הזעיר ומוחו הקודח של רודריגז, היה חילול קודש שכמותו לא נראה
תחת שמי האלוהים מאז שהשתין הכוהן הגדול על המזבח בערב פסח.
לפעמים ידע רודריגז שהוא הוזה. לפעמים ראה בראייתו האחרת את
סאן-דומינגו, מקום נהדר ויפה, שבו אף פעם לא היה ואותו לא ראה
בשום תמונה או סרט. הוא נזכר במאריה ובילדים, וידע שגם הם אף
פעם לא היו. בחוץ בערה תל-אביב.
היא בערה כבר שניות. או חודשים. זמן נהיה למושג קשה לרודריגז
בזמן האחרון, ואפילו את המושג "בזמן האחרון" לא הבין עד תומו.
הוא חי על פי זמן הרומן שלו, יצירתו הראשונה, היחידה והטובה
ביותר, שאחריה יפסיק לכתוב. קופץ, ביחד עם גיבוריו ממדשאותיה
של פאבלו-דה-מאיורקה באפריל שבעים-ואחת, לוושינגטון של סוף
המאה העשרים, טובע בזרמי התאוות והשחיתויות ומאבקי הכוחות,
שאולי משנים את התפאורה, אך אף פעם לא את העלילה. לפעמים הוא
תהה אם באמת כותב את הרומן, או רק הוזה אותו. ברגעים כאלו היה
פונה אל הפיל המתעכל, שהיה כאילו חש את מצב רוחו וקורץ לו
בעינו החומה והעצובה בעידוד. אז ידע רודריגז שהכל בסדר.
היום עבד על קטע קשה במיוחד ברומן, פרק שהיה אמור להפוך לנקודת
המפנה ולאחד מרגעי השיא של הספר כולו. הפרק הלך רע, ורודריגז
חרק בשיניו כשהוא כועס על היריות בחוץ, על הצרחות שעלו מכיוון
רמת-אביב מזה יומיים (או שנתיים?) ועל עצמו בעיקר, כי ידע שבו
נעוצה האשמה, שהוא זה שלא יכול לעצב את המילים הנפלאות שדואות
בראשו על כנפי פרפרים לצורה גולמית בסיסית ואז למסמר אותם חרף
התנגדותם לדפי הפוליו השוכבים לפניו. האשמה בו ובסאן-דומינגו.
הוא נאנח ביאוש, הניח את העט על השולחן ונשען על משענת כסא
המנהלים שלו. מיד ניגשו אליו שלושת העיקריים.
"אתה מתקדם דווקא לא רע", אמר הפיל המתעכל, אמורפי כהרגלו,
חדקו עובר ממצב של ריקבון לנורמלי ובחזרה תוך שניות, "זה לא
הדבר הכי מוצלח בעולם, בינתיים, אבל תדע לך שזה ממש פרק קשה,
ושאני מכבד אותך על שאתה מנסה. באמת". עיניו החומות הרגיעו את
רודריגז. הן דמעו טיפה, כמו עיניו שלו עצמו, אולי בכלל ריח
הנפט הבוער שנישא בבריזה שבאה מהים.
"אומנים!" פלטה העלמה מניו-ג'רזי בבוז, כפי ששוביניסט מובהק
היה פולט "נשים", "אין לי פנאי אליכם. כולכם סובבים רק סביב
עצמכם, ושמים זין על כל השאר. בעלי הרביעי היה צייר, סיפרתי
לכם?" פניה נתכסו בנוסטלגיה, "הוא תמיד נהג לומר שהיופי מצוי
בתוך האדם ולא מבחוץ. בדקתי את זה כשתפסתי אותו עם הדוגמנית
ההיא, ואני יכולה להגיד לכם שמבפנים שניהם היו מכוערים כמו
מבחוץ. איך הם צרחו, איך צרחו..." הבעת הנוסטלגיה שלה השתנתה
להבעה חולמנית.
חנה לא אמרה כלום. היא אף פעם לא אמרה כלום ורק הסתכלה על
רודריגז בעיני השקד הגדולות שלה. בידיה החזיקה דובי ועליו,
מודבקת כמו חולצת בטן, הייתה מדבקה של "שלום עכשיו".
רודריגז המשיך לכתוב.