עשן, וערב, וריקוד פיות.
וחרב, חרב פיפיות,
בידי אותו אדם שאת נפשי קנה.
ולחישה צרודה מבין שיני:
הבן זונה!
עזוב,
תפסיק לקרוע את נפשי
החוצה.

ובן שטנים יושב על אבן לידי,
צופה באלימות המתרחשת,
ודמעותיו זולגות,
ורחמיו, הם נמצאים איתי.
כנפיו האדומות שרוטות ומרופטות,
וריח הגופרית כמעט והתמזג
עם ניחוחות אביב.
וכל אשר עושה, מביט הוא מסביב,
ומנגן על נבל,
שיר שלוו של מוות.

ובאותו רגע מופלא של דמדומים,
כשינעץ הלהב בחזי, ואז אמות,
מקיא דמי ומחרחר,
עילג וגם נלעג,
פרודיה על בן אנוש נושם,
יקום בן השטנים,
ילך.
ואז ימשיך להתקיים.