הוא פרץ את הדלת במכה וכיוון אליה אקדח.
"מילה אחת", הוא התנשם בכבדות "מילה אחת, זונה, ואני מפוצץ לך
ת'שכל!"
היא הסתכלה עליו בשקט.

הם ישבו אחד מול השני. היו לה פנים חיוורות וגרומות וזוג
עיניים גדולות וכהות כמו הנצח. היו שקים מתחת לעיניה ולחיה עטו
סומק לא בריא. היא לבשה חלוק בית ישן, הוא לבש חולצת עבודה
מרופטת וג'ינס. ביניהם שכב האקדח.
"ממה אתה בורח?" היא שאלה בשקט.
"מעצמי", הוא ענה, מהורהר. אחר-כך התנער ואמר בגיחוך
"מהשוטרים".
"אה".

"את חולה?"
"כן".
"במה?"
"אינסומניה אפוקליפטיקה".
"מה זה אומר?"
"העולם נגמר כשאני ישנה".
"אה".

היא הפשילה את שרוולה והכינה את המחט. ידה הייתה כולה מצולקת
מסימני דקירות. הוא ישר הביע עניין. "מה את מזריקה?"
"זמן". היא ענתה בביישנות. "אני לוקחת קצת מזה" היא הצביעה על
לוכד חלומות ישן שהיה תלוי בכניסה למטבח, ונראה היה כי הוא נע
לאיטו, ללא מגע רוח, כל תנועתו מפילה אבקה חומה מוזרה לתוך
קערית מתחתיו - "וקצת מזה," - היא הצביעה על פסל קטן של הצלוב
על הקיר. הפסל דימם מסטיגמטות בכפות ידיו ורגליו. הדם טפטף מטה
ונאגר בקערית זהה לראשונה. "תמצית רגעיו האחרונים של אדם", היא
הסבירה לנוכח מבטו המשתאה, "מערבבת - ומזריקה".
היא הזריקה.
השעון רטט וזז שעתיים קדימה. נהיה חשוך.

במקום אקדח הייתה עכשיו בידו קטאנה מפוארת.
"תמיד הייתה לך חרב סמוראים?" שאלה בהשתאות.
"לא יודע". הוא ענה בהשתאות אף גדולה משלה.
"כמה מוזר," היא משכה בכתפיה.

הם התנו אהבים. פעם בפראות ומהירות, ופעם ברוגע ורוך. גופה
מתחת לחלוק התגלה כיפה ומעוצב, למרות הרזון הקיצוני וסימני
הצלקות.
"אני אוהב אותך". הוא לחש באוזנה.
היא חייכה.

המשטרה הגיעה למחרת. לאחר שסרקו את כל הדירה הם עזבו, מלבד
שוטר אחד.
השוטר ישב על אותה הספה החורקת והביט בה יושבת באותו המקום
שקודם ישבה איתו.
"את מכירה את האיש הזה?" אמר והראה תמונה.
"לא, אדוני השוטר". אמרה בשקט, מבטה משתהה, מסיבה לא ברורה, על
חולצה ישנה וג'ינס, שהיו זרוקים בפינה, מלאים בכתמים ישנים
ויבשים שנראו בצורה חשודה כמו דם.
"השכנים אמרו שראו אותו נכנס הנה". התעקש השוטר.
היא רק הביטה בפסל הצלוב על הקיר. הוא היה ישן ומלא בכתמים
מכוערים על ידיו ורגליו. השוטר התבונן גם הוא בפסל. משהו היה
לא בסדר בו, אבל הוא לא הצליח להבין מה.
"לא ראיתי אותו מימי," היא אמרה, כמעט בלחישה.
השוטר הבין עתה מה היה מוזר בפסל - מאחורי גבו של הצלוב הייתה
מחוברת חרב יפנית קטנה מעץ.  
"ממה אתה בורח?" היא שאלה לפתע, בשקט.