בזמן הקסום שבו השמיים נצבעים בשלל צבעים,
ליד הים עם הבריזה שמביאה את הלילה.
מסתכלת על שמש כתומה מסנוורת,
בשנייה שפוגעת במים.
נעלמת.
תוך שניות מספר כבר איננה.
משאירה אחריה שובל של צבעים מרהיבים,
עד שמגיע הלילה.
בסמטאות ספק חשוכות, בשעת דמדומים,
ליד רשתות ענקיות עם ריחות של דגים.
שאריות של יום האתמול...
וליד בניינים ישנים, עתיקים.
עומדת על מזח ומתבוננת בגלים הקטנים שהלילה מביא.
ליד עומד בניין ענקי עם שעון,
השעון המפורסם של יפו.
מסתכלת על סמטאות שנושאות את שמה של ירושלים.
הכל סובב סביב אותם מזלות, אותן התקוות.
ורואה דייגים מחכים על המזח עם חכות.
ומסעדות ואנשים, כולם בכל מיני צורות.
וזאת יפו, עיר הנמל העתיקה.
וזאת הפעם הראשונה שראיתי את השמש נעלמת כך בים.
וזאת פעם ראשונה להרבה דברים, כל יום עושים דברים חדשים.
גם אם הקטנים ביותר, הלא מורגשים.
ואני מזמזמת צלילים של שירים מוכרים.
מזרימה מחשבות, נותנת לרוח לקחת אותי למקומות אחרים.
ומשתחררת...
מרגישה את הרוח אוספת ממוחי את המחשבות ונותנת רק לעיניים
ולאזניים לעבוד.
להסתכל על הים ולשמוע אותו, לשמוע את הסודות שהוא מספר.
ולתת לכל המחשבות שלי שהתנקזו במשך זמן כל כך ארוך לזרום,
ללכת למקומות עם פתרונות.
להיזכר בהמון דברים יפים, לחשוב על החיים מנקודה אחרת.
להיות במקום הכי מדהים בעולם, שתמיד מרגיע
ומשתף אותי במה שעובר עליו.
ושבאיזשהו שלב, הוא מתאחד עם השמיים ולא רואים את הגבול.
רואים רק את הגלים הקטנים שליד האור מהבניינים החדשים.
ארץ אחרת, מקום אחר, שונה.
שילוב של עבר עם עתיד עם הווה.
שילוב של המחשבות שלי ודברים שלי.
שלי ושל עוד הרבה.


16.9.2004