היא בכתה... שוב, בכתה. כמה כבר אפשר לבכות? לא נגמר לה כבר
העצב?
פעם הייתה שמחה, אף אחד לא יודע מאיפה זה הגיע אליה, העצב.
היא רוצה לעוף, רוצה לרוץ... רוצה להיות חופשייה.
כשתשאלו אותה ממה לא תהיה לה תשובה כי כשמסתכלים מבחוץ היא
חופשייה, אין שום דבר שמחזיק אותה, אין שום דבר שכובל אותה.
לפחות כך זה נראה לכם.
אבל אני רואה, אני שם לב. הכל קושר אותה - האוויר, הבית,
המשפחה... הכל. בכבלים בלתי נראים זה קושר אותה, אל העולם הזה,
אל הקור והניכור הזה. והיא קשורה ואף אחד לא משחרר אותה.
ההורים שלה חושבים שהיא משוגעת, החברים כבר נעלמו, והיא? היא
פה, בוכה.
אף אחד לא יודע למה, גם אני לא. אני אבוד.
אני מסתכל עליה והיא יפה. היא יפה, והיא בוכה. ולראות מישהי כל
כך יפה בוכה זה עושה משהו, כי יפים לא אמורים לבכות, לפחות
בתיאוריה.
וזה עצוב, עצוב לי שאני לא יכול לרפא אותה, לא יכול לעצור את
הדמעות. אני יכול הכל - אבל להפסיק את העצב אני לא יכול. אני
מנסה, אבל לא יכול.

ופתאום היא עוצרת. לא בוכה, לא עצובה, לא שמחה... לא כלום.
פשוט עוצרת והעולם יחד איתה. הזמן עוצר מלכת. ואני מופתע ואני
מסתכל והיא בוהה בנקודה לא ברורה לי, אבל מאוד ברורה לה.
ופתאום הכל מסתדר לה, פתאום הכל מתחבר.
לא ברור מה מסתדר לה, לא ברור מה קורה לה, מה עצר את העצב, מה
עצר את הרגשות מלהציף אותה שוב. לפחות לא לי.
היא לאט לאט קמה, מותשת, בלי כוחות, מתקדמת לעבר הנקודה הלא
ברורה הזאת. ואני מסתכל ולא מבין, מה הפסיק את העצב? מה התחיל
אותו בכלל, אני תוהה.
והיא מגיעה לשם, ופתאום היא שמחה כי היא גילתה את התשובה למה
שגרם לה לכל העצב. ופתאום היא צוחקת, ואני? אני מסתכל, מביט
בבלבול... בה, בנקודה, בחדר הריק הזה.
והיא מסתכלת לשמיים ונעלמת. לפחות ככה כולם חושבים.
ואף אחד אף פעם לא יבין - מה גרם לעצב? מה גרם לשמחה?
ולהעלמות?
שאלות בלתי פתורות, תהיות נצחיות.