"לא מוות הוא הדין, המבשר
כהן רגשות האנוש, שנותרו הדוקים בשבועה
ויופייך הוא הרי כה מעודן, אך קודר
אף כשאת משתרעת כך, על רצפתו הקרה של מזבח האהבה."
ואכן היו עיניה של נאוט, בת לאף אדם, כה נוגות
ואף תכול אישוניה צר מכדי להכיל שלולית עכורה.
ביד חיוורת ומחוספסת ליטפה שפתיים בקועות
ולחשה חרש פיתרון, חוששת מאזלת ידה של הקנארה.

ליל אותה שקיעה אפלה היה לילה קודר,
ליל של מתים-חיים.
הקנארה, לבושה בגלימת פסים מצמר
אחזה בחבלה של מדאם מוות,
לנגד פניהם הנוגות של ההמונים.
"אהבה, הכול חושקים בה
אין איש דגול כדי לתארה
מחיר יקר נוטלת היא מבעליה היקרים
למען הגברת האפלה,
למען מחמדיה הנסתרים."
מאידך כיסתה שמיכת הגברת את תבל,
משקיפה עליה מבעד ליהלומה היפיפה
פניה תיתפסנה כלא כלום בעיני הבור הערל
וקולה, רשרוש בענף זעיר ורפה.
פנים כה חיוורות וכה אטומות מפלסות דרכן בין
עמודים מעוטרים
איורים עתיקים
על לידה ומוות
לידה מחדש, בלב השלהבת.
דלת עץ ישנה מאוד, חורקת בצורמניות מוגזמת
אל חלל נבוב
ולפתע חיוורון מתפשט בלב סופת קרח מופנמת
וחיילים נשלחים למצוא קורבן, למען ישוב.

והנה, הדלת מסתובבת אל הגברת הזהובה
מחבקת בחום יריעה מוריקה אדירה
מגונדרת בכלניות וצבעונים, מרהיבה
נושקת פתיתי סוכר מתוקים, מפוזרים בשיירה.
מה הולם יותר לדידן של ציפורי הזמר הצחורות,
מאשר זוג נפשות תאומות
מתפלשות על כר רטוב, מיד בשלווה נוחרות
תלתלי נאוט מתפזרים על חזהו של קופר-
כך, רמות אחר רמות.

תרו, חיפשו ושאלו
העלו חרס בידיהם
שבו חיילים אל מזבח ארו
רבבות עיניים מביטות מחלונותיהן.
אף במבט על היהלום הגדול, השלם
נכזבו שאיפות רבות
ואישה הפכה לבעלת אוב, בברכת ברק רועם
ידה בוחשת בקדירה, נסערת בין שלל חלומות.
"אהבה, הכול חושקים בה
אין נאוט דגולה כדי לתארה
קופר- אין ייעודו בקרבה
ועל כן היא לנצח עקרה."
בעוד היא תוהה על קנקנן של זוג עיניים גדולות וכהות
שרירים שזופים תחת שריון נוקשה
בחלון הסמוך לשלה, בפונדק האלומות
מבט קר נשלח לשמיים מכוכבים בחלומות, טמא.
"אהבה, הכול חושקים בה
אין קופר דגול כדי לתארה
נאוט- אין אהבה בליבה
ועל כן היא לדידו לנצח עקומה, וקעורה."
גבר ליטף  סנטר מגולח למשעי
לסתו נחושה ברגש שבגינו יומת
ואז משך זכוכית צוהרו מטה, להביט בראי
חזון נערה יפיפייה נשקף בו, יקר יותר מאם ומבת.

עד מהרה נבלו השושנים אחד אחר השני,
מותירים פירורי עפר בתפזורת
הם פסקו מדבר, לא באופן רכושני
לאחר שהתווכחו יום וליל, על שטות זו או אחרת.
לא מצאו די מזון, מחסה לליל או דבר אחר
העדיפו כבר להישחט מאוהבים
ובלבד שלא יוותרו זה במחיצת זו יותר
שבו חזרה אל המזבח, נאחזים בתקווה-
פוחדים.

החל התכול האינסופי להשתלט על הרקיע
ויהלום מלא החל נבלע באפילה.
קנארה זעקה אל שלהבות על אל ועריה
ולבסוף שבו הצעירים, נושאים את הגאולה.
זאת לאחר שנבלו היבולים,
ופסקו הגשמים
אל לולי העופות פלשו שועלים
ויותר מדי חיילים החלו פתע נעלמים.
אך לא חובקו הם על ידי מאדאם מוות,
שכן מדורת אהבתם כבתה.
פוזרו הם לבתיהם, על אף התרעומת
מוצאים מכרים חדשים, ממתינים סמוך למיטה.

מחצית המחזור לאחר מכן שבו
לאותו היכל זעיר, קר ואפל
למראה זיו פניו של השני, פניהם אורו
אף שכוח בן זוגם הנוכחי עודו הולך וגדל.
כי האהבה בלתי נתפסת היא
הכול חושקים בה
והולכים שבי אחריה, כילד פתי
אליה וקוץ בה.
הוקרבו הם לגברת אפלה באותו לילה נוגה,
עוד ליל של מתים- חיים.
דמם הוקז על סכין מושחזת, אל סל שי- מעין טנא.
וקולם שלהם, כקול ענפים זעירים מרשרשים.


והיהלום, צחור מתמיד ומשתקף בעיניים נוגות
עיניים כמהות לרגש אבוד, נשגב
מחתה הקנארה דמעה, אוחזת בחוזקה בחרבות
ושמה הקץ לסבלה, כאן ועכשיו.