פאק... אמרת לי דברים כל כך נכונים, כל כך עמוקים וכל כך...
לא חשבתי שמישהו יגיד לי דברים כאלה בחיים.
ולקחת נשימה או שתיים, לא תמיד עוזר.
צריך לתת למוח לנשום, להשתחרר. לתת ללב לעשות את זה.
ובשעה הזאת שדיברת ואמרת לי דברים כל כך עמוקים ונכונים.
לפחות לדעתי ומנקודת המבט שניסיתי להסתכל ממנה, נקודת המבט
שלך. ניסיתי להבין את הדברים בדיוק כמו שאמרת.
ודי הבנתי ולכן אני כל כך מסכימה.
וצריך לקחת סיכונים לפעמים כשצריך כי אחרת לא נבין מהם חיים.
ושוב, כמו תמיד אני חוזרת אל המקלדת ומתחילה לכתוב את מה שאני
מרגישה. ושוב קשה לי ואני לא יודעת, כשבעצם אני כן יודעת
דברים, פשוט שקשה לי להגיד אותם.
והעניין הוא לא במלים אלא בקול. בזמן שאני באמת מדברת איתך
ובאמת מרגישה הכי חזק את הדברים, הכי חזק שאפשר להסביר.
ואז מגיעה הנקודה של השקט והמחשבה וההקשבה,
הנקודה שקשה לצאת ממנה אחרי שמגיעים.
ואי אפשר יותר ולא יודעים מה לעשות ואני מתבלבלת ומאבדת את
העשתונות ולא יודעת מה אני עושה ומה צריך או לא צריך לעשות או
אולי כדאי לעשות או שצריך לקחת סיכון.
ואני לא יודעת... זה תמיד מסתיים בזה שאני לא יודעת.
וכואב הלב והוא חושב והוא צורח! צורח שאני אוהבת אותך!
וזה מגיע מהלב במעלה הגרון וזה בראש וזה עומד על קצה הלשון וזה
לא יוצא!
וזה מחרפן שזה לא יוצא כי אי אפשר להמשיך ככה ושוב מגיעים לזה
שאתה צודק ואני לא יודעת.
ואני תמיד לא יודעת כי יש כל כך הרבה סימני שאלה על הדבר הזה
שהוא בסה"כ בגודל של האגרוף שלי והכל מתבלגן ויוצא בצורות
מוזרות ו... לא יודעת!!!
אוף... זה כל כך הגיוני ולא הגיוני שזה מחרפן,
שהאהבה עיוורת והשיגעון בא איתה.
והבעיות מתחילות בלב וזה עולה לראש ואני נשארת עם הנגאובר
מאהבה!
כי זה יותר משכר מכל יין ואלכוהול שקיים וזה מבלבל הכל,
את כל החושים...
ו... "זה תמיד אהבה, זה תמיד מסובך ונמאס...", ככה זה,
מי שחווה אהבה לעולם לא יוכל להגדיר אותה.
ואלה שלא חוו, הפסידו  כי זה הכי כיף בעולם.
ושוב למה... לא יודעת!!! תמיד זה נגמר בזה, לא?
אז כל שאלה שבאה בעקבות האהבה הזאת, כבר ברורה. אני לא יודעת.
זה מבלבל, זה מחרפן, זה כיף! זה מעלף, זה מיוחד, זאת חוויה.
חייבים לעבור את זה מתישהו
כי מי שלא חווה אהבה, אף פעם לא יודע מהם חיים.
וגם אני אף פעם לא אדע מה זו אהבה.
ונסכם את זה בשתי מלים - לא יודעת!!!
פשוט כי זאת התשובה הכי אמיתית והכי נכונה שקיימת...
כי אני כבר לא יודעת למה ומה אני רוצה ומה אני צריכה ומה אני
מרגישה.
ואני אפילו לא יודעת אם עצם העובדה שאני לא יודעת,
מתסכלת או מאירה לי את החיים!
אוף, אי הידיעה הזאת מחרפנת!!!
אני כבר לא יודעת אפילו מי אני ולמה אני ומה אני כותבת פה!
כי הכל סובב שוב על זה שאני לא יודעת וסוגרים עוד מעגל
אינסופי.
אתה צודק ואני לא יודעת. לא יודעת למה ולא יודעת בכלל.
פשוט לא יודעת!
זהו, נמאס לי לכתוב את זה. למה? לא יודעת! כי זה מעצבן לפעמים
שאני לא יודעת ועד כמה אפשר לדבר רק על חוסר הידיעה שלפעמים זה
בעצם אחלה אבל לפעמים... לא יודעת!
ועכשיו הגעתי למסקנה ששוב אתה צודק, אבל אני כבר קצת יודעת.
אני רוצה שיישאר ככה כי טוב לי ואתה צודק כי
אמרת לי שצריך להיות שלמים עם החלטות.
אז עכשיו נישאר ככה, עם קצת יותר ידיעה.
למרות שאני עדיין לא יודעת מה הניע אותי להגיד את זה אבל אמרתי
והחלטתי אז אני שלמה עם זה. זהו, אמרתי את המלה האחרונה. לפחות
בינתיים, עם הידיעה.


15-16.9.2004